התגלות אלוהית

נדמה לי שגם מי שאין לו שום קשר לבייסבול מכיר את אלכס רודריגז. מי שמתעניין בסמים יודע מי זה רודריגז, מי שמתעניין בסלבריטיס יודע מי זה רודריגז (אחד האנשים הכי אהובים על עמוד 6 של ה"ניו יורק פוסט"), מי שמתעניין בכספים יודע על רודריגז, ומי שמתעניין בניו יורק יודע מי זה רודריגז.

למי שבייסבול לא מדבר אליו, רודריגז הוא כנראה שחקן הבייסבול הטוב ביותר בעשור האחרון. קומבינציה קטלנית של שחקן הגנה מצוין בעמדות הקשות ביותר (רודריגז התחיל כשורטסטופ ועבר לבסיס השלישי), עם חבטה קטלנית (גם לממוצע חבטות טוב וגם להומראנס), לוק של פוסטר בחדר של מנתחים פלסטיים, המרוויח הגדול ביותר בספורט האמריקאי הקבוצתי (ב-2007 רודריגז חתם על חוזה על סך 275 מיליון דולר עם היאנקיז, כשהוא שובר את השיא הקודם של עצמו שעמד על 252 מיליון דולר), הוא גר בניו יורק, נחשב לסוג של איש רנסנס, בעיקר בין ספורטאים (הבן אדם מסוגל לדבר בראיון עיתונאי על פבלו המגיש של לוס אנג'לס ועל פבלו פיקאסו) ואחד שמדונה ושלל לא קטן של בחורות שנלקחו הישר משערי מגזינים מובילים יודעות בדיוק באיזה מרכך רודריגז אוהב להשתמש עבור הסדינים שלו.

ויש את הצד השני של רודריגז, זה שאף פעם לא מספיק לו. לפני שנתיים הוא נתפס במצלמות הפפראצי כשהוא נכנס באישון לילה לחדרו במלון בטורונטו מלווה בחשפנית. הוא נכנס לעימותים ילדותיים עם שחקנים אחרים. בספר שיצא בתחילת השנה התגלה שבין 2001-3 , רודריגז היה משתמש די קבוע בסטרואידים. גרוע מכך, לטעמי, הספר גם גילה שרודריגז היה מדליף לשחקנים יריבים איזו זריקה הזורק שלו עמד לזרוק כדי שיהיה להם קל יותר לחבוט, ובתמורה גם הם הדליפו לו מידע דומה (רודריגז עשה זאת רק במשחקים שכמעט הוכרעו סופית, אבל הוא עדיין חירב את הסטטיסטיקה של חבר לקבוצה). והכי גרוע, במה שזה נוגע לצופה הספורט האמריקאי הממוצע: רודריגז לא סיפק את הסחורה.

זאת אומרת, כן, אבל רק בעונה הרגילה ויותר מדי פעמים הוא העמיס את הסטטיסטיקות שלו במשחקים שכבר היו גמורים לחלוטין. אבל אף אחד לא שילם לרודריגז 25 מיליון דולר לעונה כדי שהוא יחבוט 50 הומרים בעונה הרגילה. הכסף הזה מסתובב סביב אלו שיכולים לתת את החבטה הכי פשוטה, שיכולים להחליט את ההחלטה הכי נכונה באוקטובר, בחודש שבו נקבעות האליפויות. רג'י ג'קסון, שחקן של היאנקיז לשעבר, הגיב פעם על הטענה שהוא מפספס המון חבטות: "לביליון סינים זה לא אכפת". אבל ג'קסון יכול היה להגיד מה שהוא רוצה כי הביצועים שלו ברגעים המכריעים העניקו לו את הכינוי "מר אוקטובר". כשג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של היאנקיז, רצה לטנף על שחקנים הוא היה מכנה אותם "מר אפריל". הדעיכה של רודריגז בפלייאוף, ההתמוטטות שלו ברגעים הכי חשובים העניקו גם לו כינויים לא מחמיאים: מ"איי-רוד", הוא הפך ל"איי פרוד" (המזויף). פרשת הסמים מתחה את הכינוי שלו ל"איי-רויד" על משקל סטרואיד.

אבל, וזה החלק היותר משמעותי בסיפור הסמים של רודריגז, הגילוי הזה עשה לו רק טוב. הוא ירד מהכותרות, יצא קבוע עם קייט הדסון, השיג מספרים ממוצעים בעונה הרגילה ובשתי סדרות הפלייאוף הראשונות הוא השיג מספרים סטטוספריים. החבטות שלו נגד פילדלפיה בוורלד סירייס עוד יכולות לתת לו את הכינוי איי גוד. אם אני צריך לנחש מה קרה, אני יכול לחשוב על שלוש תיאוריות:

1. במקום לשים ילדים עם עיניים מזוגגות על מסילות רכבת, המשרד למלחמה בסמים יכול להשתמש ברודריגז לקמפיין שלהם כדי להראות כמה טוב לאנשים שיוצאים מהסמים.

2. וזו הרגשה שכולנו יכולים להתחבר אליה. הרי כל אחד יודע מה זה אומר להסתובב עם סוד מעיק בלב, לנסות להסתיר, לפחד שהוא ייצא. עכשיו קחו את זה ותכפילו פי 275 מיליון. כשהנטל הזה יורד ממך, כשכולם כבר יודעים, כשאין מה להסתיר, אז הנשימה שלך נהיית סדירה יותר, המחבט מרגיש הרבה יותר קל, ואתה חוזר לראות את הכדור בסלואו מושן.

3. אם אני הסוכנות היהודית, אני מגייס את רודריגז לקמפיין נוסף: היתרונות של להיות עם אשה יהודיה.

שנות התשעים בבייסבול היו שייכות לאטלנטה ברייבס. אם בייסבול היה משחק שמשוחק רק שבעה אינינגים, לאטלנטה היה בטח הרבה יותר מה להראות מאשר טבעת אליפות אחת. טום גלאווין, ג'ון סמולץ וגרג מדוקס היו חטיבת זורקים מהטובים אי פעם, אבל בעידן של שנות התשעים אף אחד לא ציפה מזורק מתחיל לצלוח מעבר לאינינג השמיני. חובטים ומאמני קבוצות יריבות הבינו שהחלק החשוב ביותר מלחמה בין החובט לזורק היא ההתשה - כמה שהזורק המתחיל יזרוק יותר ככה יירד מספר האינינגים שהוא ישחק. סקאוטים הונחו לא לרדוף רק אחרי חובטי כוח, אלא בעיקר אלו עם הסבלנות, אלו שיכולים ליצור מגע, אלא שאולי ייפסלו, אבל לפני כן יגרמו לזורק לזרוק עשר פעמים.

אחרי האינינג השביעי הגיעה השעה של המומחים, הזורקים הימניים שהיו עולים לשרוף את החובט השמאלי, אלו שהאחוזים של היריב נגדם היה ממש רע, והמומחה הגדול מכולם. הקלוזר, המסיים, זה שהיה אמור לשמור על היתרון. המקבילה הספורטיבית לתפקיד של הארווי קייטל ב"ספרות זולה". הקלוזרים הם עם, חבורה של מתבודדים שבכל יום עולים לנצח משחק שבו יש להם רק מה להפסיד. אם הצליחו, הם שמרו על ניצחון של מישהו אחר, אם נכשלו, ההפסד נרשם לחובתם. הלחץ, האדרנלין המטורף במגרש ומן הקהל, הפחד להיכשל ולאכזב את חבריך לחדר ההלבשה עזרו לשרוף הרבה קלוזרים. בכל השושלת של אטלנטה היא מעולם לא מצאה קלוזר ראוי, אחד שיסוכך על שלושת הזורקים המובילים של הקבוצה. הקלוזר היה הדבר היחיד שעמד בין אטלנטה לשושלת אליפויות.

והקלוזר הוא זה שיכריע את הוורלד סירייס השנה. מכל השמות של ארבע האליפויות של היאנקיז בסוף שנות התשעים ותחילת המילניום, קיים היום קונצנזוס ברור שמריאנו ריברה הוא הכוכב הגדול של הקבוצות הללו, הבסיס, האיש שבגללו קבוצות יריבות יודעות שיש להן שבעה אינינגים ולא תשעה כדי לנצח את היאנקיז. ריברה, עם סוג אחד של זריקה שכולם יודעים מהי, הוא לא הקלוזר הכי טוב של העשור או של היאנקיז. הוא הקלוזר הכי טוב בהיסטוריה.

ראינו את זה במשחק השני. היאנקיז עלו ליתרון 1:2 וריברה נשלח למשחק באינינג השמיני כי להשיג את שש הפסילות האחרונות ולהחזיר את הפסים לסדרה. ריברה חיסל את החובטים מולו. בסיום המשחק השחקנים וההנהלה של פילדלפיה ממש צהלו – הם גרמו לריברה לזרוק 39 פעמים, הרבה מעבר לממוצע שלו. מי שראה את התגובה שלהם לא היה יכול לדעת שריברה שמר על עוד ניצחון בפלייאוף.

ההתמוטטות השנה של בראד לידג' מפילדלפיה, שהיה רע גם הלילה וקירב את היאנקיז לזכייה בוורלד סירייס, רק מדגישה את העוצמות של ריברה. גשם, שמש, איבוד מהירות בזריקה שלו, התינוק משלשל, אסונות בפנמה, אצטדיון חדש, שום דבר לא נוגע בו. הכל מאלוהים, אומר ריברה על "הפאסטבול קאטר" שהוא גילה בתחילת הקריירה שלו, הכל מאלוהים, הוא אומר על השמירות. אם אתה עוקב מספיק שנים אחרי המנטליות של ריברה, אתה יכול להפוך לבן אדם מאמין.