התחלה חדשה או חלחלה חדשה?

קשה למצוא קווים מקבילים בין חבלי הקליטה של ארקדי גאידמק וגומא אגייאר בספורט הישראלי. גאידמק בכלל התחיל בקטן, בהפועל ירושלים כדורסל, ולאט לאט פלש לאזורים בהם זיהה יותר זרקורים ויותר כוח פוליטי. אגייאר, לעומתו, התחיל עם תרומה לכדורגל ולא עצר כשהתבקש לתרום גם לכדורסל, מסלול שאולי מרמז על כוונות יותר טהורות מהטייקון החולה ברוסיה. אגייאר גם לא טרף כל דבר שזז כפי שגאידמק נהג לעשות, כאשר התאהב בתדמית שהתקשורת בנתה לו. ובכל זאת, מוקדם לחגוג: עדיין לא ברור אם אגייאר הולך לתרום לספורט הישראלי יותר מגאידמק. כמו סוחר הנשק המורשע, דמותו עדיין חידתית, שיקוליו עדיין נסתרים, מהלכיו עדיין לא חושפים תכנית עבודה ברורה, התנהגותו עדיין לא רומזת על חזון ספורטיבי מבורך מעבר להזרמת כספים. הוא רק נראה אדם הרבה יותר חביב מהטייקון שמשך את שערו לאחור ומלמל כמו גנגסטר למופת. אולי בעזרת השוואה לתחילת הדרך של גאידמק נוכל לענות על חלק מהשאלה: האם הקלאבר מברזיל הולך באמת לתרום משהו של ממש לספורט הישראלי.

כשאגייאר נכנס לבית"ר, היו מספיק אנשים שעדכנו אותו על הבזבוזים בעידן הקודם. וכמו בכל שינוי, הוא בחר לנהוג בדיוק ההיפך. כל שקל שיוצא נבחן בקפידה, כל רכישה מחייבת אישורים ברורים. לפעמים, מספרים, אפילו קצת יותר מדי. אבל לא בטוח שזה רע. אגייאר, נאמן אולי לגישה האמריקאית לפיה השקעה חייבת להיות בעלת מטרה ברורה, לא בחר להיכנס ולפזר מיד צ'קים כמו גאידמק. הוא לא מאפשר לקבוצות שלו לחיות מעבר ליכולתן, לא יוצא במסע רכש נוצץ ולא הורס ליגה שלמה בשם המטרה שלו. ליד גאידמק, הוא נראה כמו משה דמאיו וקשה לדעת אם זה הולך להשתנות בקרוב. האם זה מלמד שאגייאר קודם רוצה לבנות בקטן ורק אחר כך להוציא כסף גדול – שזה מעולה – או שמא מדובר בתורם ותורם בלבד? אולי בעוד שנה נבין.

מה טוב יותר?

למרות שעדיין רב הנסתר על הגלוי, אגייאר לא קונה שמות או כוכבים כדי לפאר את שמו. מידת ההשקעה שלו מלמדת שהוא לא שם את עצמו בתור הסיפור המרכזי. מאחורי המיליונים שכבר הוציא, מסתתרת מגמה הרבה יותר פילנתרופית, זהירות מתובלת בחוכמה ורצון לעשות את הדברים לאט. לאט, בשפה ספורטיבית, זה הרבה פעמים גם טוב. רק שנדמה לפעמים שכל מטרתו של אגייאר היא רק לעשות טוב לאנשים. לעזור לבית"ר והפועל ירושלים לגמור את החודש, אבל חזון ספורטיבי ברור ספק אם יש לו. יהיו כאלה שלא יסכימו, אבל בעלים הוא זה שמתווה את הדרך של המועדון בסופו של דבר. היו"ר צריך להיות רק המוציא לפועל. הספורט עצמו והרצון לבנות בו משהו מנצח משל עצמך הוא מעין אובססיה, ולא סוג של עזרה לחלשים לגמור את החודש. בינתיים, לא ברור האם אגייאר יתפתח להיות הדמות הספורטיבית שאנחנו צריכים והאם יספק חכה אחרי שיאכיל אותנו דגים.

גאידמק נהג לשים אנשים משלו ולמשול בבית"ר בשלט רחוק, בעוד שאגייאר הרבה יותר חי את הקבוצה. נוכח באימונים, באירועים, בישיבות. הוא מעטר את הנוף, אבל לא משתלט עליו. הוא מוקף יועצים, אבל נראה עדיין כמו אחד האדם. הוא עולה ליציע, אבל לא נראה בו כמו נטע זר שצריך שומר ראש. אגייאר, למרות שהוא רק ספונסר, גם לא דחף מיד להחליף את ההנהלה הקיימת, אלא נותן לה קודם כל זמן להוכיח את עצמה בפניו. הוא לא רוצה ממשלת בובות, אלא ממשלה טובה שלא תוחלף חדשות לבקרים. כרגע הוא צועד יד ביד עם איציק קורנפיין ורק כשילמד לעומק את המערכת, הוא יתחיל להנחית יותר ויותר אנשים משלו. הסבלנות הזו רומזת שהם יהיו אנשים הרבה יותר טובים מהטיפוסים שחברו לארקדי גאידמק.

ועדיין, חשוב גם לזכור: הטירוף המגלומני של גאידמק הדביק את בית"ר בתאווה המחודשת לתארים. אופיו המפחיד יצר רף ברור להישגיות, לניצחונות. הוא הכניס רוח שלא מקבלת הפסדים. אגייאר, אולי בגלל מוצאו הברזילאי או גישתו הרוחניקית, חושב על ספורט בצורה אחרת לגמרי. עבורו זה יותר כמו מסיבת טראנס, מסיבת טראנס שהוא מארגן לחברה. מארגן לא למען שמו, אלא מארגן כדי שיהיה שמח לכולם.

מה טוב יותר?

למרות הבלגן הניהולי, הניצוץ של גאידמק הצית את בית"ר. התאווה להישגים, חוסר הפשרות, היו ברורים מאוד למערכת, שכיוונה את עצמה לווינריות הזו. למעשה, היא תאמה את הרוח של בית"ר. אולי בטווח הארוך, כשאגייאר ייסיים את המסיבה ויחשוף חזון קצת יותר מסודר, נזהה את הרוח שהוא מטביע במועדון. כרגע הוא רק רוצה להיות שמח, ולשחקנים הישראלים מאוד קל לזהות זאת ולחפף. כל עוד אגייאר לא מספק אלטרנטיבה ניהולית, קשה להגיד שהוא אפקטיבי יותר משלטון הפחד של גאידמק.

אצל גאידמק, הגם שניסה להכחיש זאת, הכל היה נסתר, אבל באותה מידה ברור. לא ידעת באמת מיהו, כמה דם יש על הכסף שלו, כמה ממנו מולבן, כמה אמת יש בהאשמות נגדו, אבל עמוק בפנים לכל בר דעת היה נהיר שהשיקול כאן הוא פוליטי אישי. פוליטי - מובן למה. אישי – כי בסופו של דבר הוא ניסה להשיג עמדת כוח שתגן עליו מכל הדברים שלנו לא היו ברורים ובצרפת ואנגולה דווקא כן. באותה מידה, לאף אחד לא היה ספק מה יקרה אם גאידמק לא ישיג את מבוקשו וכמה רגש הוא יפגין כשיחליט להיפרד מבית"ר ירושלים.

אצל אגייאר מקורות ההכנסה אולי יותר ברורים, אבל האינטרסים עדיין לא מובנים. באוויר מרחפות השערות שזה אולי קשור לתיק משטרתי שעומד נגדו, אולי מגלומניה דתית כלשהי ואולי סתם כדי לקבל הכרה. מותר לנחש שזו פילנתרופיה יהודית כנה, רק שפילנתרופיה לא יכולה להיות משהו קבוע ויציב בספורט.

מה טוב יותר?

מבחינה מוסרית, ברור שאגייאר. גם אם הפרשנות שלו למצוות היהודיות צורמת משהו, הוא מקיים את המצווה הגדולה ביותר: הוא רוצה להיות אדם טוב. מבחינה ספורטיבית זה עדיין לא מביא לו נקודות, וכל עוד לא נדע שהוא כאן לאורך זמן, החביבות שלו תהיה חסרת ערך.

גאידמק לא שם מחסום ללשונו, ופגע לא פעם בקבוצות שלו. עם הזמן, הפחד שהשליט גרם ברוב המקרים לקבוצות שלו להתאחד ולהתחסן נגד זה, אבל היו מספיק מקרים שהערותיו הפוגעות זעזעו את המערכות והובילו למהפכים. אצל אגייאר – כמו ברוב המקרים – הסיפור דומה, אך שונה. הוא יורה ללא אבחנה סיפורים על קוקאין ומריחואנה, מבקר בצורה הכי קשה שיש את פיני גרשון ומכבי תל אביב, אבל חביבותו ומעמדו כתורם בלבד מחלישים קצת את האפקט שלהם.

מה טוב יותר?

אגייאר. צריך עדיין להסביר למה?

הוא שאמרנו: אגייאר נראה יותר חביב, יותר מחושב, אולי פחות מצליח אבל גם הרבה פחות פראייר. הוא שטענו: מדובר בתורם שכל מטרתו, לפי כל הסימנים, היא רק לעשות טוב לעניי עירו לגמור את החודש. הוא לא מספק להם משהו יותר דופן, אבל משאיר אותם בחיים. כדי שזה יתעלה על גאידמק, אגייאר יצטרך לספק דרך מקצועית עליה הוא מתכוון לצעוד, והכי חשוב: להוכיח לנו שהוא לא יברח מכאן בשנייה הראשונה שיימאס לו. על זה, לצערנו, גם גדולי מעריציו לא יכולים לחתום כרגע.