מריחים את השטח: תמרור אזהרה

עוד מחזור עבר לו, והמחזור הנוכחי היה – למעט הבלחות פה ושם – סימן לכמה קוטבית הליגה השנה, וכמה קבוצות חלשות יש בליגה שאמורה להיות שוויונית. כל כך הרבה משחקים חד צדדיים בעונה אני לא זוכר, והאמת היא שזה די מקשה על ניתוח המחזור, כי כמה כבר אפשר לנתח משחקים של קליבלנד או אוקלנד?

באמת, רחמנות על המדור. אז השבוע ננסה להסתכל קצת פחות על המספרים והנתונים הסטטיסטיים וקצת יותר על התמונה הכוללת. בכל זאת, מה היה לנו – הפסד שני ברציפות לג'איינטס שמקבלים תמרור אזהרה, קאמבק מדהים של הקבוצה הטובה בליגה מול הקבוצה הכי קשה לעיכול בליגה, קאמבק של שחקן שכולנו קברנו, אבל בעיקר הרבה משחקים שנכנסו לגארבג' טיים בסוף הרבע הראשון. כמעט חצי עונה עברה, ונראה כי החצי השני יהיה בעיקר קרבות על המיקומים בפלייאוף, ועוד יותר צמוד מזה – על המיקום בדראפט. מה שכן, המדור פותח תת מדור לחיפוש מילים נרדפות למילה "זבל". טוב, בואו נתחיל.

קליבלנד – גרין ביי (31:3)

כבר אמרנו שהבראונס הם לא קבוצה, וכל עוד מנג'יני הוא המאמן הראשי הם גם לא יהיו. 12 דאונים ראשונים, מתוכם חמישה - כמעט חצי - הושגו בעבירות של האורזים, 16 אחוזי המרת דאון שלישי, 2.7 יארדים בממוצע למהלך התקפי, וגם ההגנה צולעת (אף סאק או חטיפה במשחק). ככה לא שולטים בשעון, ככה לא שולטים במשחק, ואם הבראונס ימשיכו ככה עדיף שפשוט יסגרו שם את הבאסטה.

יוסטון – סאן פרנסיסקו (21:24)

זה היה בשליטה מוחלטת של יוסטון במחצית הראשונה, אבל עלייתו של אלכס סמית' שינתה את המומנטום לטובת הניינרס, והמשחק הזה לא היה רחוק מלהיגמר אחרת. לא ברור מה עובר על ההגנה של מייק סינגלטרי, שמאז ששיבחנו אותו כאן מראה סימנים של חולשה, שהשיגה רק פאמבל ושני סאקים במשחק הזה. בהתקפה, שון היל לא יהיה זה שיצעיד אותם לעבר עתיד מזהיר, משחק הריצה של הקבוצה עדיין בגדר נעלם וגם הספיישל טים לא מעודדת (איבוד כדור בהחזרת פאנט). הצעד הלא ברור של סינגלטרי היה שחרורו של מחזיר הבעיטות של הקבוצה לטובת החוזה של קראבטרי (שדווקא היה לא רע), שעלה לניינרס באיבוד משמעותי. ככה זה כשמזלזלים בספיישל טים, וככה זה כשהמאמן הראשי רוצה קבוצה קשוחה, אבל לא יודע מה הצעד הבא שלו. כדאי מאוד שיתעורר ויתאפס על עצמו, אחרת כל הבנייה שנעשתה תיהפך לעוד אפיזודה חולפת בהיסטוריה של הפרנצ'ייז המפואר הזה.

קנזס סיטי – סן דייגו (37:7)

מאט קאסל ממשיך להתגעגע לקו ההתקפה של הפטריוטס, כשהפעם הוא מסיים את המשחק עם ארבע מנות דשא (ל-18 יארדים) ושלוש חטיפות, כששוב אין לו עם מי לשחק פרט לדוויין בואו, מה שמסביר את הממוצע המזעזע של 2.7 יארדים למסירה ורק 20 אחוזי המרת דאון שלישי. מנגד, סן דייגו עדיין נהנית מלו"ז קל בבית הזה, כשמשחק הריצה שלה עדיין מחריד (השבוע הוא אפילו היה פחות משל הצ'יפס), אבל מול קו התקפה כזה נוראי לא צריך להתאמץ יותר מדי.

סט. לואיס – אינדיאנפוליס (42:6)

הביזיון השני של מדינת מיזורי המשיך השבוע בתצוגות הנפל שלו, כששוב אין התקפה ואין הגנה. סאק בודד לא הצליחו הראמס להשיג על פייטון מאנינג, וכשאין עליו לחץ, ובכן – השמיים הגבול. בואו נגיד ככה – כשצ'אד סימפסון, מחזיר בעיטות אלמוני, שם על ההגנה שלך ריצה של 31 יארדים וט"ד, אתה בצרות. בשבוע הבא הראמס נוסעים לדטרויט, למשחק שאולי יהיה ההזדמנות האחרונה שלהם להשיג ניצחון העונה (זה תלוי בטנסי), ואילו לאינדי יש שלושה משחקי בית לא פשוטים, מול הניינרס, יוסטון והפאטס, כשלאחר מכן הם נוסעים לבולטימור ויוסטון. לא פשוט, אבל עדיף להיות במצבם מאשר במצב של הראמס.

טמפה ביי – ניו אינגלנד (35:7)

איזה מסכנים הבריטים, שנאלצו לראות את הזוועה מפלורידה. למי שלא ראה את המשחק, זה נראה כאילו הפאטס שמים ט"ד, בועטים, הבאקס מחזירים לאן שמחזירים וישר בועטים פאנט. התקפת הבאקס לא הצליחה לנצל את שתי החטיפות ונתקעה על 10 דאונים ראשונים וממוצע של 4.1 יארדים למהלך, וכשג'וש ג'ונסון מצליח לתת מספרים שלא היו מביישים את ג'מארקוס פאמבל, אין פלא שספינת הפיראטים נראית יותר כמו ספינת רפאים שתקועה על אי נטוש, וגם הם בדרך לעונה ללא ניצחון במאזן. הפאטס, מצד שני, יוצאים לשבוע חופש שלישי ברציפות אחרי שכבשו בסערה את פסגת הבית שלהם.

פיטסבורג – מינסוטה (17:27)

משחק צמוד ומותח היה לנו בהיינז פילד, שבמשך שלושה רבעים היה דווקא ברמה לא גבוהה מדי, אבל הרבע האחרון היה שווה צפייה בהחלט, כשהגנת הפלדות עשתה את העבודה והשאירה את פארב ללא ט"ד אווירי ועם איבוד שעשה את ההבדל בסופו של דבר, החזיקה את מינסוטה על 20 אחוזי הצלחה ברד-זון (1 מ-5) וגרמה לפארב לאכול דשא בארבע הזדמנויות שונות. הגנת מינסוטה, לעומת זאת, אמנם הגיעה לביג בן שלוש פעמים (בעיקר בגלל שביג בן לא אוהב להיפרד מהכדור), אך נראה היה כי הסקנדרי חלש, וג'רד אלן לא ממש הצליח להיכנס למשחק (תאקל אחד וזהו). פארב אמנם איבד פאמבל ומסירה שהוחזרו לט"ד, אבל קשה לומר שזה היה באשמתו, משום שהוא נאלץ לכל אורך המשחק להתחמק מהפאס ראש של האלופה, והרסיברים שלו – בעיקר מי שלא קוראים לו סידני רייס – לא ממש תפסו את המסירות שלו. מינסוטה מסיימת את העונה המושלמת שלה, אך בכל זאת, לא בכל יום פוגשים הגנה כזו.

קרוליינה – בפאלו (20:9)

איזה טוילט-בול קיבלו אוהדי הפנתרים, באדיבותו הרבה של ג'ייק דלהום ושלושת האיבודים שלו. הבילס הצליחו להשיג תשעה דאונים ראשונים בכל המשחק, 21 אחוזי המרת דאון שלישי, ממוצע של 3.1 יארדים למהלך התקפי ו-176 יארדים כוללים – והם עדיין ניצחו. מה עובר לג'ון פוקס בראש לא כל כך ברור, מה שעוד לא ברור הוא למה, אם הגנת הריצה של הבילס ממוקמת במקום האחרון בליגה, פוקס מתעקש לתת לדלהום למסור 44 פעמים ולרוץ רק 25 פעמים?

אוקלנד – ניו יורק ג'טס (0: 38)

זה אולי לא ממש חוכמה מול הריידרס, בטח לא מול הסטייה של המדור לעקוב אחרי השורה הסטטיסטית של ג'מארקוס ראסל, אבל האם יכול להיות שבריאן שוטנהיימר ורקס ריאן הפנימו את מה שהם היו צריכים להפנים לפני שלושת ההפסדים שלהם? 15 מהלכי מסירה בלבד – עם ממוצע של 8.2 יארדים – לעומת 54 מהלכי ריצה בממוצע של 5.9 יארדים לנשיאה. זה אולי קצת קיצוני, אבל כשלג'טס יש את התקפת הריצה הטובה בליגה ולריידרס הגנת ריצה במקום ה-30, ואילו הגנת המסירה של הג'טס (מקום 7) מול התקפת המסירה של אוקלנד (הגרועה בליגה) יכולה להסתדר בקלות עם הניסיונות הנואשים של ראסל לתת את הכדור ליריבה. הג'טס יקוו לנקמה מול מיאמי בשבוע הבא, ואילו אוקלנד – טוב, אין באמת מה לצפות מהם.

סינסינטי – שיקגו (45: 10)

מה עובר על הדובים? הגנה מקרטעת שלא מגיעה לק"ב, מרשה 66 אחוזי המרת דאון שלישי ו-448 יארדים כוללים, וההתקפה לא מצליחה להזיז כדור ונתקעת על 15 דאונים ראשונים וחוסר שליטה מעורר רחמים בשעון. לאבי סמית' חייב למצוא פתרון לאנמיות של מאט פורטה על הקרקע, כי ההתקפה לא יכולה להתבסס על מסירות של קאטלר להסטר. הבית הצפוני ב-NFC בורח לדובים, ואילו סינסי – עם הפריחה המחודשת ומרעננת של אוצ'וסינקו, פאלמר ובנסון – מוכיחה שהיא לא מתכוונת לוותר בקלות על הבית הצפוני של ה-AFC.

דאלאס – אטלנטה (37: 21)

אין דרך להסביר את ההתפרקות של הפאלקונס ברבע האחרון, פרט לחוסר ניסיון אל מול הקאובויס, שידעו שהפסד במשחק הזה כנראה גומר להם את העונה. זה התחיל קצת אחרת, כשדאלאס לא הצליחה לעצור דרייב של 8 דקות וחצי שהסתיים בט"ד, אבל אז נכנסה הגנת הבוקרים לעבודה, כפתה ארבעה סאקים, שתי חטיפות ופאמבל, ופתאום כל הרוח יצא מהמפרשים של אטלנטה, שעל הדרך גם ראתה את הסיינטס מצליחים להתקמבק ולברוח מהם בבית. אפשר לקרוא לזה שמרנות, אפשר לקרוא לזה פיק ברכיים, אבל הקבוצה ששיחקה בראשון האחרון באולם החדש של הבוקרים לא נראתה כמו הקבוצה שהצליחה לפני שנה לסיים במאזן 5:11 ולהעפיל לפלייאוף, ועכשיו מייק סמית' צריך להעיר את הקבוצה שלו, לפני שהפלייאוף בורח.

מיאמי – ניו אורלינס (46:34)

שלושה איבודים אוויריים ואחד קרקעי לא מנעו מדרו בריס להשתלט על המשחק ברבע האחרון ולהביא מהפך עצום, והסיבה שהפעם נראה שהסיינטס ילכו עד הסוף היא ההגנה שלהם, שלמרות קשיים בהתמודדות עם הוויילד-קאט (למי אין קשיים עם הברוך הזה?) הצליחה לשים 14 נקודות על הלוח. לא שהגנת מיאמי טמנה ידה בצלחת – חמישה סאקים, פאמבל ושלוש חטיפות זה הישג מרשים, אבל כשלא ממצים את הנקודות מהמצבים הללו, זה קצת מסוכן מול קבוצה שנראה שיכולה לשים נקודות מתי שרק בא לה. פארסלס עושה עבודה נהדרת במיאמי, אבל זו לא הפעם הראשונה שבה הבלון מתפוצץ לו בפנים, וכדאי שהדולפינים יפנימו שאי אפשר לרמות את כולם כל הזמן.

ניו יורק ג'איינטס – אריזונה (24:17)

הפסד שני ברציפות למי שעד לא מזמן נחשבה לקבוצה הטובה והחזקה בליגה, ובית המזרח נפתח מחדש. משחק הריצה של הג'איינטס היה זוועתי (הגיוני בהתחשב בכך שלאריזונה הגנת הריצה הטובה בליגה), אבל מה לגבי המשחק האווירי? שלושה איבודים של מאנינג וחוסר יציבות של חוליית הרסיברים שלו, ואם קופלין לא יצליח להעמיד קבוצה שיכולה לנצח קבוצות טובות יותר מתחתית הליגה (הניצחון היחידי של הג'איינטס על קבוצה "נורמלית" הוא על דאלאס), הוא יהיה בבעיה. אלה אמנם רק שני הפסדים, אבל זה עדיין צריך להדליק נורה אדומה אצל הנהלת הג'איינטס. מצד שני, להזכיר לכם מה היה לפני שנתיים?

וושינגטון – פילדלפיה (27:17)

הרדסקינס, כקבוצה, לא נוראיים כמו שחשבנו, לפחות לא כשזה נוגע למשחקים בתוך הבית התחרותי בליגה. מבחינה ניהולית, ובכן, זה כבר סיפור אחר. ועדיין, מה אפשר לקחת מהמשחק הזה? ובכן, האיגלס ממשיכים לקרטע, ולולא דשון ג'קסון הם היו מפסידים את המשחק הזה. בריאן ווסטברוק כבר לא מה שהיה פעם, וזה די מפתיע בהתחשב בכך שהכלים ההתקפיים שיש לאיגלס היו אמורים להוריד ממנו את העומס, ואילו אצל וושינגטון – ובכן, איבודי כדור יהרגו אותך. איבודי כדור בסוף כל דרייב ברד-זון של היריבה, ובכן – זה לא רק יגמור לך את המשחק, זה גם יגמור לך את המוטיבציה להמשיך לשחק. הגנת האיגלס הגיעה לקמפבל שש פעמים במהלך המשחק, והחזירה את הסקינס 38 יארדים במצטבר, ועדיין איבודי הכדור עמוק בשטח היריב היו אלו שגמרו להם את הסיפור. ככה זה – אתה שורף לעצמך זמן יקר רק בשביל לאבד כדור בסוף. לא נעים, אבל מצד שני, אם נתעלם מאיבודי הכדור לרגע, אולי ההחלטה לקחת מג'ים זורן את קריאת מהלכי ההתקפה לא הייתה רעיון כזה גרוע. הוא עדיין צריך ללכת, אבל לא הכול שלילי בוושינגטון.