בחזרה לקרקוב

1. יניב קטן

ליניב קטן היו כבר כמה פיקים בקריירה. כמעט בכל פעם שבא למכבי חיפה מאמן חדש הוא הצליח להוציא ממנו דברים חדשים לתקופה מסוימת, אבל חשוב להבדיל בין הצורה שאלישע לוי עובד עם קטן לעומת המאמנים הקודמים. לא סתם אלישע לוי הצליח להפוך את קטן למה שהוא תמיד אמר שהוא לא – מנהיג. אלישע לוי פנה לבן אדם שבקטן, בעוד שהמאמנים הקודמים ניסו לעבוד על קטן השחקן. אלי כהן, אברהם גרנט, יצחק שום, רוני לוי – כל אחד ניסה לתקן פן אחר בקטן השחקן: אלי כהן חשב שהוא פיגו, שום ניסה לספק אותו דרך דקות משחק ומעמד בקבוצה ורוני לוי על-ידי דגשים טקטיים. רובם ניסו להיכנס לראש של השחקן ולא ללב, וייתכן שזו הסיבה שעם כולם למעט שום מערכת היחסים נגמרה רע.

אלישע לוי, שנייה לפני שקטן מתייאש ופורש, הבין כנראה שאף אחד מקודמיו לא ניסה להבין את קטן הבן אדם. להתחבר אליו רגשית, ולא רק לרצות אותו על מה שעוללו לו בעבר. אלישע לוי לא הכריח את קטן לקחת את מה שמגיע לו, אלא הוביל אותו לשם. אם מאמנים אחרים ניסו להכריח אותו להיות מנהיג, אלישע לוי עזר לקטן לרצות לעשות זאת בעצמו. כמובן, לאלישע לוי היו כמה רעיונות מקצועיים נכונים, ובהם ניצול מקסימלי של יכולת הבישול של קטן, היא היכולת המרכזית שלו. אבל בפעם הראשונה אפשר לראות את קטן נהנה להיות הוא, ולא מה שאחרים חשבו עליו.

2. הזרים החדשים

נמניה וויצ'יצ'ביץ', ולדימיר דבאלישווילי, איביצה אילייב. אין מה לעשות, לזרים שבאים ממזרח אירופה וקיבלו את היסודות שלהם במקומות הטובים ביותר, יש ערך מוסף על הזרים שבאים מאפריקה ודרום אמריקה. הסיכוי ליפול איתם נמוך יותר, אם יש לך את מידת השקדנות לגלות אותם בפינות הלא מוארות של הליגות הבינוניות.

היתרון הכי גדול של ברק יצחקי, זה שגרם לו לצלוח לא מעט זרים שנחתו בעמדה שלו, היה הביטחון העצמי הרב. יצחקי לא חשש מכלום וזה בא לידי ביטוי כמובן בפעולות הנועזות שלו תוך כדי משחק. העקבים, ההקפצות, כולם היו פועל יוצא של חוצפה בריאה. רק שבחודשים האחרונים היתרון של יצחקי הפך לחסרון. אותו ביטחון עצמי מוגבר הוא שמקשה עליו עכשיו לאסוף את עצמו מהקרשים. יצחקי ממשיך לשחק כמו מי שמסתפק במה שיש לו, ומתריס תוך כדי משחק כנגד כל אותם אנשים שדורשים ממנו כבר הרבה מאוד זמן לחזור ולשחק פשוט. יצחקי לא מסוגל להשתחרר מעצמו. הוא לא מבין שבשביל לשחק באמת באירופה ולהתמיד יותר מחצי עונה, עליו לשפר הרבה מאוד פרמטרים שאין לו חוץ מכושר משחק ראוי – כמו שחרור מהיר של הכדור, יותר עבודה הגנתית, יותר עבודה טקטית. יצחקי יותר מדי בטוח שמה שיש לו מספיק. גם כדי לצאת לאירופה וגם כדי לצאת מהלופ אליו הוא נגרר בליגה. בשני המקרים הוא טועה.

יצחקי, לפני כולם, אחראי לשתי הטעויות האלה. הקבוצה הבאה שתשקול את מועמדותו תדע על כל הדברים האלה. אבל לבית"ר יש גם מאמן, יצחק שום שמו, שלא מצליח לגרום ליצחקי לרדת מהעץ עליו הוא טיפס וממנו הוא משקיף על כל הקבוצה ועל כל הליגה, כמו שהוא לא מצליח להנחיל לקבוצה שלו שיטת משחק מסודרת או מערך ברור. המשחק של בית"ר מול מכבי חיפה הזכיר במידה רבה את המשחק שלה מול ויסלה קרקוב, חוץ מעניין ניצול המצבים של הפולנים. במידה רבה, בית"ר החדשה של שום ממשיכה מאותה נקודה ונראית מאוד דומה. כאשר מאמן חוזר לקבוצה אחרי שעזב אותה בצורה בה איבד את אמון רוב השחקנים, זה לא מפתיע שהדעה עליו בקרב אותם שחקנים לא משתנה גם אחרי יותר משנה. לשום אין יותר מדי מה להציע למערכת שכבר הקיאה אותו מתוכה.

כשנגמר המשחק מול חיפה, כל אותם אנשים במערכת חזרו לסמס טקסטים דומים על יצחק שום, במקום להסתכל במראה ולחשוב איפה הם יכלו לעזור לו להשתלט טוב יותר על המערכת. רק שבית"ר איבדה עוד כמה דברים הקיץ חוץ משחקן מוביל ומאמן משפיע: היא איבדה את צדקת הדרך. גם בימים הכי קשים בעידן גאידמק, שחקניה גוננו על הקבוצה והרגישו חלק ממשהו שנבנה. בסיום העונה שעברה השחקנים התעלו על השמועות, על התחזיות השחורות, ונתנו הכל בתקווה שיום אחד יהיה משהו טוב יותר. אבל ברגע שקיצצו לאותם לשחקנים במשכורת וגרמו להבין שמה שהיה הוא שיהיה, הם איבדו הרבה מאוד מהאכפתיות והקשר למועדון. מהצורה שבה הם משחקים אפשר להסיק לא מעט מה הם חושבים על המערכת החדשה שקמה על הריסות גאידמק.

שמכל המאמנים שאפשר היה להביא, בני סכנין בחרו ללכת על מרקו בלבול. האם זה בגלל שהוא היה הכי זול?

לאחרונה, שמו של לואיס פרננדז שב ועלה מחדש. עיתונאים, אפילו כאלה שעסקו במסע הצלב שנועד לגרש אותו מכאן, מטפטפים את שמו כמועמד ראוי למאמן את נבחרת ישראל; שחקנים מסוימים סיפרו שוב בגעגוע על התקופה יחד איתו, ואמש גם מכבי חיפה סגרה מעגל מול המאמן שבישר את עידן גאידמק, כששבה לנצח את בית"ר ירושלים לראשונה מאז הניצחון ההוא על הקבוצה של פרננדז במשחק הרשמי הראשון שלו על הקווים בישראל.

בית"ר של פרננדז שיחקה אולי את הכדורגל הכי טוב שלה אי פעם, וגילתה עליונות על הליגה כאשר ידעה לבוא מרוכזת למשחק, וזאת מסיבה מרכזית אחת: כושר גופני וקצב אימון. לא ברור אם פרננדז חשב שזה מה שייתן לו יתרון מול הליגה שלא אוהבת להתאמן, אבל מוטיב הכושר הגופי, הדינמיות, הקצב, היה המכריע בעבודה שלו. זה היה יותר מסמלי לראות את מכבי חיפה סוגרת מעגל באותה צורה מול בית"ר. הירוקים לא הפסיקו לרוץ, לחפש שטחים, לא החזיקו בכדור יותר משתי נגיעות וגרמו לבית"ר לשפוך לאגר אחרי רבע שעה, אז הבינו הצהובים שהפער שלהם ממכבי חיפה לא בא לידי ביטוי ברמת הכישרון בקבוצה אלא ברמת המיצוי.

כל זה ידוע, אבל מה שלא ברור הוא מדוע הקבוצות הקטנות יותר לא שמות דגש כזה גדול על כושר גופני, דינמיות, אימונים קצביים. מי שרואה את מכבי חיפה סוגרת פערים מבורדו ויובנטוס דרך הנקודות הקטנות האלה ששוות לכל נפש, מבין שגם רעננה, עכו, אשדוד והפועל רמת גן, יכולות לעשות זאת מול הקבוצות היותר עשירות מהן בליגה. תחת זאת, אותן קבוצות קטנות ממשיכות לשחק לאט, מתעייפות מהר מאוד תוך כדי משחק ובעיקר לא קוראות את הכתובת שמכבי חיפה והפועל תל אביב ריססו על הקיר העונה - כושר גופני מצמצם פערים ונותן לך יתרון על הרבה מאוד קבוצות שלא עושות זאת. למשל, בישראל.

הפועל תל אביב – מכבי תל אביב

בדרך כלל, הנמכת הציפיות של אבי נמני היא חלק לא קטן מגישתו הבונקריסטית למשחק. לרוב היא לא מלמדת טובות על המאמן שאולי יצמח ממנו, אבל דווקא בשבוע הזה, השבוע של הדרבי הסוחף של תל אביב, היא בדיוק במקום. הנה, תכף הרי יצוצו להם הדרישות: הדרבי הוא משחק המבחן של נמני, הדרבי קובע המון למאמן של אחת הקבוצות, הדרבי הזה אולי נמני סופסוף כבר ינצח את הפועל בליגה, הדרבי הזה הוא רגע האמת של מה שנמני אוהב לכנות תהליך.

כל זה היה נכון, אם היה בזה בסיס אמיתי של ריאליות. למכבי תל אביב אין יותר מדי מה למכור מול הפועל. נכון, הגוטמנים תמיד אוהבים להיות הקבוצה הכי טובה בארץ בין המשחקים שלה מול מכבי חיפה; הפחד מכישלון בליגה לעומת השקט התעשייתי באירופה זו בעיה שהפועל עדיין לא פתרה, אבל החמישייה מול ראפיד וינה עשתה משהו לקבוצה. במידה רבה, זה קצת מזכיר את הרביעייה של ליברפול מול ריאל. אחרי משחק כזה, כל התודעה שלך כקבוצה משתנה לזמן מה. זה לא הרף ההוגן לאמוד דרכו את התהליך שעוברת מכבי תל אביב של נמני.

הרף של מכבי תל אביב הוא הקבוצות ברמה שמתחת להפועל תל אביב ומכבי חיפה. לשחק כדורגל יותר ברור ואיכותי מול הפועל רמת גן, בני יהודה ומולן להראות יותר יציבות ויותר שיטתיות. שם התהליך הזה שהם מתעקשים עליו יעמוד למבחן. הדרבי והעומס הרגשי שבו עלול להטעות את מכבי ולסכן את השפיות הזמנית במועדון, במקרה שהקבוצה לא תצליח לגנוב את המשחק מהפועל ופערי הרמות הריאליים בין הקבוצות יבואו לידי ביטוי בתוצאה. מבחינת הפועל, הדרבי מייצר דריכות גדולה כמו משחק באירופה. מבחינת מכבי, הדרבי הוא משחק בדרך למטרה ההגיונית שלה: לשחק באירופה בעונה הבאה לצד הפועל.