מאז ההפסד לליון בליגת האלופות ביום שלישי שעבר עסקה התקשורת האנגלית בספקולציות לגבי עתידו של רפא בניטז כמנג'ר ליברפול. אלא שהתקשורת האנגלית, כהרגלה, ניפחה את הדברים מחוץ לפרופורציות.
כל מי שמכיר את הדינמיקה הפנימית במועדון ממרסיסייד ידע שמעמדו של בניטז, גם אחרי שרשרת ההפסדים האחרונה של הקבוצה בליגה ובאירופה, היה צפוי להישאר איתן מתמיד כתמיד גם ללא קשר לתוצאת המשחק נגד מנצ'סטר יונייטד באנפילד אתמול (ראשון). הבעלים האמריקאים, שנואי נפשם של האוהדים, לא היו מסתכנים בכל מקרה בעימות נוסף איתם סביב פיטוריו של המאמן הנערץ.
ובכל זאת, לחץ מסוים כן הגיע לבניטז, והאינדיקציה הכי טובה לכך הייתה העובדה שבראיונות שלפני המשחק הוא חזר לדבר על ההתאקלמות המוצלחת של המשפחה שלו בעיר ועל כך שבתו הקטנה אפילו החלה לאמץ את המבטא המקומי. סוג של סחיטה רגשית. אפילו מתנגדיו הגדולים של האיש יתקשו לשאת על מצפונם את פרצופה העצוב של הצאצאית הצעירה לבית משפחת בניטז בשעה שהיא נפרדת לשלום מחבריה לכיתה.
אל תפספס
את הקבוצות העולות למגרש קידמו אוהדי יונייטד במטר כדורי ים המושלך לכר הדשא בכדי לדרוך על פצעי שחקני ואוהדי ליברפול, אפרופו השער המדובר מהשבוע שעבר שהוביל להפסד בסנדרלנד. בסוג של הומור עצמי, גם אוהדי ליברפול מצדם מציגים מפגן דומה ומשליכים מהקופ כדורים ועליהם בכתב מסרים בגנות הבעלים מטקסס. מכל מחאות האוהדים שיצא לי לראות, זאת כנראה המקורית והמוצלחת ביותר.
אולי בהשראת אותם כדורים בשבעים הדקות הראשונות על המגרש זה נראה באמת כמו משחק כדור מים (או כדור יד): כל קבוצה בתורה הניעה את הכדור מצד לצד סביב רחבת היריבה בנסיונות לא מוצלחים במיוחד למצוא פרצה בקווי ההגנה הצפופים הפרושים על קו ה-16.
בדקות האלה בלטה במיוחד החולשה המרכזית של ליברפול - משחק התקפה בנאלי ונעדר כל אלמנט של יצירתיות ותחכום. השחקן היחיד בהתקפה של ליברפול שמסוגל לשבור את השבלונה הוא יוסי בניון. ואכן, מסירה גאונית שלו לפרננדו טורס היא זו שמובילה בסופו של דבר לפרצה בהגנה של יונייטד ולשער יתרון נהדר של הספרדי. לא סתם מקפיד טורס לציין בכל הזדמנות עד כמה הוא נהנה לשחק עם בניון ועד כמה היה רוצה לראות אותו הופך לבורג משמעותי יותר ויותר במערך של בניטז. על כדורים כאלה הוא יכול רק לחלום לקבל מקאוט, אורליו או ריירה, מתחריו של הישראלי על חולצת ההרכב.
אל תפספס
לעומת האנמיות ההתקפית המוכרת, עשרים הדקות הבאות מאפשרות לנו להתרשם מהחלק החזק של הקבוצה של בניטז - משחק ההגנה כמעט מושלם. ג'יימי קראגר חזר אתמול כמה שנים טובות לימי נעוריו ונתן תצוגה מושלמת של מנהיגות, הקרבה וראיית משחק מעמדת הבלם האחורי. גם השחקנים האחרים בחוליית ההגנה של ליברפול - אגר, ג'ונסון ואינסואה - אלה בעלי האוריינטציה ההתקפית יותר, התרכזו בעיקר במשימות בחלק האחורי ועשו זאת היטב. יונייטד לא הגיע לאיום רציני על השער עד הכניסה של אואן.
אוהדי ליברפול, בשנינות אופיינית, קידמו את פני אואן בקריאות "One Robbie Fowler" כאילו מבקשים לחדד את ההבדל בין סמל אמיתי לסתם אופורטוניסט. אואן מצדו לא ממש התרגש והיה קרוב פעם או פעמיים לשער שוויון שהיה מגשים את סיוטיו הגדולים ביותר של מפקד כוח המשטרה באצטדיון.
בדקות שאואן נכנס העייפות כבר נתנה את אותותיה על ההגנה של ליברפול ובמיוחד על קראגר, לא ממש אוסיין בולט גם בימים כתיקונם, והמהירות שלו הביכה אותה כמו שרוני (החלש) וברבאטוב (האדיש) לא הצליחו לעשות לפני כן. הרבה נשמה וקצת עזרה של השופט (שהיה צריך לתת אדום ולא צהוב לקראגר אחרי שזה מנע מאואן מצב וודאי לכיבוש) איפשרו לליברפול לשרוד בכוחות אחרונים את הדקות שהוסיף השופט עד השער של נ'גוג שחתם את הנצחון.
אולי זה משהו באתוס של העיר ליברפול - עיר פועלים עם מנטליות של אנשים שמגיעים מלמטה ומצליחים כנגד כל הסיכויים - ואולי העובדה שכאנדרדוג השחקנים מרגישים שאין עליהם לחץ, אבל דווקא כלשיברפול עם הגב לקיר היא איכשהו מצליחה פעם אחר פעם להוציא מעצמה את המיטב.
בשלב דומה של העונה שעברה ניצחה ליברפול את יונייטד באותו מקום, ניצחון ששינה עבורה את הממונטום של עוד עונה שנראתה מבוזבזת ושלח אותה למאבק אליפות צמוד עם יונייטד עד המחזור הלפני האחרון. השבועות הקרובים ילמדו האם הסיפור יחזור על עצמו גם הפעם. מה שבטוח, היום בבוקר, אחרי תקופה לא נעימה במיוחד, הילדה של בניטז, כמו כל אוהדי ליברפול, יכלה שוב ללכת בראש מורם.