השנואה של המדינה

אין ספק, אלו ימים קשים עבורנו. ימים של אבל, ימי תוגה, ימי התפכחות. מותו של מוני פנאן ערער שוב את כל היסודות עליהם התבססנו, ואובדנו של זה שהוגדר כ"לב של הקבוצה" גרם לכל המערכת להסתחרר. כאוהדים קשה לנו לזגזג בין הטרגדיה האישית שפקדה את משפחת פנאן, לבין הניסיון להגן על תדמית המועדון; בין הגילויים החדשים על האיש, לבין הזיכרונות מימיו היפים כמנהל; בין הרצון לגלות כמה שיותר מהר את האמת מאחורי הסיפורים והדיווחים עלומי השם, לבין הרתיעה מהסנסציוניות הנחפזת של התקשורת. הכל מתערבב והופך לעיסה של רגשות, ואילו אנחנו נקרעים באמצע, לא יודעים כיצד להרגיש, ובטוחים אך ורק בדבר אחד: כמה חבל שהדיון אודות המנהל המסור הוסט לעסקיו הצדדיים (שנויים במחלוקת ככל שיהיו), בעוד הסיפור העצוב של איש המשפחה שנטל את חייו נזנח הצדה.

בימים אלה אוהדיה של מכבי תל אביב, לפחות אלו מהדור החדש יותר, עלולים להתקשות להבין מדוע היא עדיין זוכה לכינוי הארכאי "הקבוצה של המדינה". אין ספק שמדובר בפרשה שעלולה להתגלות כחמורה מאין כמותה, אבל נדמה שההתנפלות על "השנואה של המדינה" היא חסרת רחמים, אפילו אכזרית, ונראית כאילו היא נעשית בהנאה רבה. היכן היא אותה הגנה תקשורתית שבה הקבוצה אמורה להתהדר? להפך, נדמה שהסכרים נפרצו ביתר שאת, אפשר לחוש כיצד תסכולים של שנים נפרקים בזעם על דפי העיתונים, וכפי שהיטיב להגדיר זאת שמעון מזרחי, "רגבי החול עדיין לא יבשו מעל הקבר וכבר אתם עוטים עלינו". למעשה, גם לא קשה היה לצפות מראש אילו עיתונאים יהיו נושאי הדגל של המתקפה התקשורתית, כמו אוכלי נבלות שעטו על הגופה הטרייה, וכל זאת עוד לפני שאומתה באופן רשמי אפילו האשמה אחת. הקריאות להדיח את מנהלי הקבוצה, לבטל את הישגיה ולסגור את הענף נכתבים בהתלהמות חסרת אחריות, והן חמורות לפחות כמו העלמת העין שכביכול נעשתה על ידי התקשורת במשך שנים ארוכות.

אך בעוד התקשורת תמשיך בחשבון הנפש הפומבי והמלוקק שלה, ברור שגם הקבוצה תיאלץ לערוך בדק בית משל עצמה. מדובר, כאמור, בתהליך התפכחות שעובר לא רק על ההנהלה, אלא גם עלינו, האוהדים. נדמה שעל הקלישאה שמדברת על "משפחת מכבי" ויתרנו מזמן - הלא כולנו זוכרים כיצד שמלוק, כץ ופנאן עזבו בטונים צורמים, כיצד סמלים כמו הנפלד וברקוביץ' נטשו בחמיצות ובמרירות – אך בכל זאת עצוב היה לראות השבוע כיצד בני משפחת פנאן ממהרים לקיים את ההלוויה בעוד הקבוצה בחו"ל, והלב נשבר מהפער האירוני שבין המשך המסע במשחקי הראווה בארה"ב לבין טקס הקבורה של מנהלנו לשעבר. נוצרה מציאות חדשה, אך בסופו של דבר הציפייה שהיא תביא את הקבוצה למקומות נורמליים ושפויים יותר. העליהום התקשורתי על המועדון הזכיר שוב שכבר חלפו הימים בהם מנהלינו יכלו להתנהג בחופשיות ולחוש סוג של חסינות במדינת ישראל הקטנה, אך אין אנו רואים בזה דבר רע, כיוון שהתחקירים החיצוניים והפנימיים שייערכו בעקבות הפרשה הטרגית יכולים להוות תפנית ולגרום לשינוי חיובי. המסקנה היא ברורה, והמטרה ניצבת לפנינו: מעתה והלאה אל לנו להתהדר בתארים פומפוזיים שחלפו מן העולם – בואו נתרכז בלהיות קבוצת כדורסל.

כמובן שזה ייקח זמן, וכמובן שזה לא יהיה פשוט. התדמית הציבורית של הקבוצה חזקה מהמציאות, והתחושה היא שבימים אלה שמעון מזרחי הוא זה שאחראי על כל תחלואי הספורט הישראלי מאז ומעולם, ושמוני פנאן ניהל מחדר ההלבשה את תקציב המדינה וגזל אוכל מפיהם של ילדים עניים. כחובבי ספורט ואוהדיו של הכדורסל המקומי נקווה גם אנחנו לחקירה מקיפה ויסודית, כיוון שגם אנחנו נסערים מהספקולציות שעולות בימים האחרונים, וגם מבחינתנו רק המחשבה ששופטים הפקידו את כספיהם בידיו של פנאן היא שערורייתית ובלתי נסבלת. אז קדימה, תריצו את ועדות החקירה, כי בניגוד לדמוניזציה שעשתה התקשורת לקבוצה ולאוהדיה, גם במעלה שער 11 אוהבים ספורט נקי ורוצים לדעת את האמת. תחשפו את השופטים המושחתים, ספרו לנו מיהם הספורטאים חסרי המוסר שהשקיעו את כספם אצל מנהל היריבה, וכמובן, ספרו לנו מי מאנשינו חטא ומצו עמם את הדין. אגב, לא נתפלא אם האמת שתתברר היא הרבה פחות חמורה מהתסריטים ששונאינו כבר החלו להריץ בראשם.

בכל מקרה, לא נהסס להתמודד עם האמת, כיוון שמבחינתנו מדובר בתהליך ארוך ומבורך שבסופו מכבי תהפוך למועדון ספורט, ותו לא. הלא גם בליברפול שחקנים ומנהלים עוזבים בטריקת דלת, גם למנצ'סטר יונייטד יש מאמן שחצן ומעורר מחלוקת, גם בברצלונה לא מצפים לתמיכה לאומית או להכרה ממלכתית, וגם בהפועל ירושלים, ישמרנו השם, משחקים שרשרת ארוכה של זרים ושכירי חרב. מלבד זאת, אין תקציבנו מורכב מכספי ציבור, כבר מזמן אין לנו רצון להמשיך להיות סמל לאומי, אין לנו שאיפה להיות קונצנזוס, לא נקרא לכם עוכרי ישראל אם לא תתמכו בנו ביורוליג, ובאמת שכבר אין לנו מושג מה עובר לכם בראש כשאתם מדברים על "המכביזם הישן". אנחנו רק רוצים לחזור להיות קבוצת כדורסל נורמלית, ואם אפשר, לנצח אתכם, על המגרש, שוב ושוב.