פרויקט אפריקה – האם סופסוף תהיה המשכיות?

ההצלחה האדירה של נבחרת גאנה במונדיאל עד גיל 20 הכניסה אותה לספרי ההיסטוריה של אפריקה, אך לא באה משום מקום. ניגריה זכתה רק שנתיים קודם לכן באליפות עד גיל 17, גאנה הופיעה במעמדי גמר בגילאים צעירים ונבחרות הכדורגל של ניגריה (אטלנטה 96') וקמרון (סידני 00') התהדרו במדליות זהב אולימפיות. ההצלחה הזו - אולי גאנה תהיה חלוצה גם במקרה הזה - עדיין לא לוותה בהמשכיות בנבחרת הבוגרת. מרבית הכוכבים הצליחו לבצע את המעבר וסידרו לעצמם קריירה מבוססת, אך לא באו לידי ביטוי באותה מידה ברגעי האמת בנבחרת הלאומית.

מדוע זה קורה? באחוז גדול מן המקרים, השחקנים האפריקאים שכיכבו בנבחרות הצעירות מוצאים עצמם מהר מאוד באירופה (אם לא היו שם קודם לכן) וברגע שמסתיים עבורם שלב ההתאקלמות הקשה הם משתנים באופן מהותי. פתאום אותו ילד צעיר ומפוחד שהכדורגל היה עבורו אהבה טהורה והיווה מפלט מחיים עמוסי דאגות, הוא כוכב גדול שנוהג ברכב מפואר ומחזיק בפמליה המתחזקת אותו. במצב כזה, המשחק עצמו מאבד מחשיבותו, בטח ובטח בנבחרת, שם התגמול הכספי הוא מזערי. חלק מהשחקנים מצליחים להמריא על סמך היכולת בקבוצה בלבד. כל השאר פשוט שוקעים אט אט חזרה לאלמוניותם.

פטריק סופו, ששיחק לפני שלוש שנים במכבי פתח תקוה ולאחר מכן גם במ.ס. אשדוד, הוא דוגמה מובהקת לכך. החלוץ הניף עם נאנט את הגביע הצרפתי ב-1999, היה חלק אינטגרלי מנבחרת קמרון שזכתה במדליית הזהב באולימפיאדת סידני ונחשב לאחד הכשרונות הגדולים שצמחו בקמרון עוד לפני שנטש את יאונדה לטובת האקדמיה של נאנט. אלא שהחיים באירופה סחררו את הקמרוני המוכשר, שהסתבך בכל קבוצה אליה השתייך בשלל בעיות משמעת (פגיעה בשופט בצרפת, נגיחה בשחקן יריב באנגליה ובילויים אחרי ולפני משחקים כאן אצלנו) והידרדר משנה לשנה, בניגוד לחברים אחרים שלו כמו ג'רמי ופייר וומה, שבנו לעצמם קריירה ראויה באירופה חרף אכזבות חוזרות ונשנות במדים הלאומיים.

בזמן שהשחקנים מתרכזים בעיקר בעצמם, מאבדים מהגיבוש שאפיין אותם בנבחרות הצעירות ובמדינות מסוימות משתתפים במשחקים הבינלאומיים רק כשמתחשק, הזדהות הקהל פוחתת וברגעי משבר הכל עולה על פני השטח. האוהדים תוקפים את השחקנים המתנשאים לטענתם, וגורמים להם לחשוש מכל ביקור במדינה, כפי שקרה לא אחת גם בחוף השנהב הנחשבת לאחת המתונות בשנים האחרונות.

עם כל הביקורות כלפי השחקנים, הרעה החולה של הכדורגל האפריקאי ואולי הגורם העיקרי לכך שאין המשכיות להצלחות של הנבחרות הצעירות, מצויה עדיין באנשים אשר בידיהם הופקד ניהול הכדורגל. ניגריה של השנים האחרונות היא מיצג ממשי לכך. מלבדה, זכור במיוחד סיפורו של אוטו פפיסטר, האיש שהעלה את נבחרת טוגו למונדיאל ב-2006 והתפטר יומיים אחרי תחילת הטורניר בגרמניה, בשל חוסר היכולת של ההתאחדות להגיע להסכמה עם השחקנים על גובה המענקים.

בזמן הזה הודיעו הטוגולזים כי ווינפרד שפר מונה למאמן, למרות שהגרמני לא נתן הסכמתו למהלך ובאחד מתנאיו דרש כי חברי ההתאחדות לא יתערבו בעבודתו. "אני מכיר את האפריקאים", אמר מי שאימן את קמרון בין השנים 2001-2004. "כל הבעיות הן מסביב ולכן כל הגורמים המפריעים צריכים לעוף". בסופו של דבר המשיך פפיסטר בתפקיד עד תום המונדיאל, אך ההתנהלות של הטוגולזים במהלך האירוע הגדול בתולדותיהם העידה הלכה למעשה על המתרחש ביבשת.

אותם עסקנים מבאשים את הענף עם מינויים של מקורבים לתפקידי מפתח, מעורבים לא פעם בפרשיות שוחד ומעלימים עין לגבי התופעה הנפוצה של זיופי הגילאים, לה מייחסים בשנה האחרונה חשיבות רבה בפיפ"א. לנבחרות הצעירות מייחסים הרבה פחות חשיבות, ולכן הן לא סובלות באותה מידה ויכולות להתרכז בכדורגל. תופעות אלו מרחיקות מאמנים רבים מהשתכשכות בביצה, השחקנים כמובן מעדיפים את השלווה האירופית ומי שסובל מכך הם אוהדי הנבחרות האפריקאיות המשוועים להצלחה כמו זו שחוו הגנאים באליפות העולם לנבחרות צעירות.