פרויקט אפריקה – מה קרה לפורצת הדרך?

בדקה ה-90 באבוג'ה זה כבר נראה אבוד. נבחרת ניגריה המתוסכלת לא הצליחה למצוא את הפרצה בדרך לשערה של מוזמביק, הקהל הביתי שהדהים עם שריקות בוז עוד במהלך ההמנון יצא מכליו ואנשי ההתאחדות המתוסבכים ממילא כבר מילטו עצמם מהאיצטדיון. אבל אז התרומם ויקטור אובינה לכדור גובה ונגח לרשת את שער הניצחון שהשאיר את ניגריה בחיים במאבק על הכרטיס למונדיאל מול טוניסיה (מחזיקה ביתרון של שתי נקודות וצפויה לנצח במחזור הסיום את מוזמביק). חגיגות הניצחון לא ארכו זמן רב, מפני שגם בניגריה יודעים כי מדובר למעשה בדחיית הקץ. ב-14 בנובמבר, אם מוזמביק לא תאכל סנדוויץ' טוניסאי, ניגריה תראה שוב את המונדיאל מהבית.

בעשור הקודם הייתה ניגריה הסוס המוביל במרדף של היבשת השחורה אחר הנבחרות מאירופה ומדרום אמריקה. הופעות מוצלחות במונדיאלים ב-1994 ו-1998, מדליית זהב אולימפית נפלאה ב-1996 ושחקנים כמו טריבו ווסט, נוואנקוו קאנו, ג'יי-ג'יי אוקוצ'ה ואחרים שהפכו נערצים בכל היבשת, הקנו לה בזכות את מעמדה החדש. מרבית כוכבי דור הזהב ההוא כבר תלו את הנעליים, ואותה נבחרת שהתפארה בשם 'סופר איגלס' (הנשרים) מכונה בלעג אפילו על ידי אוהדיה כ'סופר דאקס' (ברווזים) ו'סופר 'צ'יקנס' (תרנגולות).

אז מה בעצם קרה בניגריה בשנים האחרונות? הכל תולדה של ערבוב לא רצוי בין פוליטיקה וספורט. במקום לשים דגש כמו בשנים עברו על הכדורגל המקומי ושיפור הקשר עם השחקנים, עברו שם להתעסק בקרבות אגו וחיפוש אחר פתרונות בזק כשכל תחום הספורט במדינה מגיע לשפל חסר תקדים. המאמנים המקומיים מנצלים את מעמדם כדי לשפר את מצבם הכלכלי ומתפקדים כסוכני שחקנים, ראשי הקבוצות לא סומכים על עובדיהם ומשחדים שופטים מדי מחזור וההתאחדות לא עושה דבר בנדון.

אמנם באולימפיאדה האחרונה העפילו הניגרים לשלב הגמר והם גם מועמדים רציניים להגן על תארם באליפות העולם עד גיל 17 אותה הם מארחים בימים אלה, אך גם זה נעשה אחרי שנאלצו לנפות מהסגל הרחב 15 שחקנים שעל פי בדיקות שביצעה פיפ"א התגלה כי אינם נמצאים בגיל המתאים. "הכל מתחיל מהראש", תקף קשר הנבחרת לשעבר, סאנדיי אוליסה, את מנהלי ההתאחדות. "אם הראש בעייתי, זה מחלחל כלפי מטה. זה לא סוד שאין לנו התאחדות מסודרת. אין לנו ברירה - צריך לבצע שינוי מהותי במבנה של הכדורגל במדינה".

בשבע השנים האחרונות, מאז שירת הברבור של דור הזהב במונדיאל הכושל ב-2002, צמחו בניגריה מספר לא מבוטל של שחקנים שעשו רושם כיורשים של קאנו, אוליסה והחברים. אולם אף אחד מהם – החל מאיגביני יעקובו הוותיק יחסית וכלה בג'ון אובי מיקל מהדור הצעיר – לא השכילו להימנע מבעיות עם אנשי ההתאחדות/מאמנים/חברים לנבחרת, ולתפקד כמנהיגים בפועל. לא פלא, אם כך, שאת סרט הקפטן עונד בלית ברירה קאנו הוותיק, שלובש את מדי הנבחרת לעיתים רחוקות בשנים האחרונות ומתקשה להשפיע.

"לשחקנים היו הזדמנויות לקחת את הנבחרת לידיים ולבלוט, אך הם הפגינו פזיזות וחוסר משמעת", הפתיע אוקוצ'ה, שבעצמו לא היה בדיוק הילד הממושמע בכיתה. "יש שחקנים טובים מבחינה אישית גם בסגל הנוכחי, אבל הם לא יודעים לנתב את היכולות שלהם לטובת הנבחרת. זו הוכחה לכך שכשרון בלבד לא מספיק", המשיך מי שמשמש בימים אלה כסוכן מורשה של פיפ"א ובעיקר כשופט בתוכנית ריאליטי העוסקת בגילוי כשרונות.

מלבד השחקנים הפרובלמטיים, קיימת התעקשות (מטעמים פוליטיים כמובן) על מינוי מאמנים מקומיים. חמישה מששת האחרונים שהדריכו את הנבחרת, מלבד ברטי פוגטס הגרמני שהושפל על ידי ההתאחדות, היו ניגרים לא ממש מוצלחים. בניגריה מתגברים הקולות להמר על מאמן זר ומנוסה, כפי שעושות רבות מנבחרות היבשת, אולם גם בנושא זה אין הסכמה.

"יש תקופות מעבר בכדורגל, וכנראה שאנחנו נמצאים בעיצומה של אחת כזו כרגע", אמר חלוץ העבר של הנבחרת, דניאל אמוקאצ'י, המשמש כעוזרו של המאמן שייבו אמודו, לו זו קדנציה רביעית. זה כמובן לא מפריע לאמוקאצ'י לחשוק במשרה הבכירה: "יש לנו את האיכות להתאושש ולצאת לדרך חדשה, ואם ירצו למנות מאמן חדש אני חושב שאני האיש המתאים לתפקיד". במצב הנוכחי, וללא שינוי מן הקצה אל הקצה, ניגריה תמשיך להוות דוגמה מושלמת לבזבוז משאבים אנושיים נדירים ותשאיר את ימי הזוהר הרחק מאחור.