תמצצו לו

אם מישהו עדיין לא מבין למה לאו מסי לא מצליח לתפקד במדי הנבחרת, התשובה הברורה לכך ניתנה במשחק של ארגנטינה מול אורוגוואי. נכון שהילד גדל והתחנך באווירה הדרום אמריקנית הזו, נכון שגם בגופו זורם דם לטיני לוהט, נכון שהוא אמור להיות מורגל לקשיחות המקומית ולסגנון הייחודי, אבל מה שהתחולל במונטובידאו ביום רביעי היה כבר מעבר לכדורגל, כי אם קרב עקוב מדם בין שבטים אינדיאניים. בכל פעם שהילד נגע בכדור התנפלו עליו (במלוא מובן המילה) שלושה אורוגוואים חמי מזג, שכל מה שעמד לנגד עיניהם הוא איך מוציאים את הכדור מהרגל של הארגנטינאי השחצן והשנוא הזה. לו היו יכולים, ודאי היו צובעים את פניהם בצבעי מלחמה, עוטים נוצות על ראשיהם ושואגים בצהלות קרב בכל פעם שהם רצים להתקפה. מסי, שכבר הפך לאירופאי בורגני, לא היה מסוגל להתמודד עם זה. בניגוד לחבריו בנבחרת, הוא לא מצליח לעשות את הסוויץ' ולהתאים את עצמו בחזרה לסגנון הלטיני. אולי לאוזניים מערביות זה יישמע מוזר, אבל מהסיבות האלה בדיוק יש רבים בארגנטינה שמאמינים באמת ובתמים שאירופה קלקלה את הילד, אולי אפילו הרסה אותו. מה אכפת להם שהוא הצעיד את ברצלונה לטרבל היסטורי אם הוא כושל ברגעי האמת, באותם מאבקים פנימיים של האינדיאנים?

אבל מסי, כך מתברר, הוא היוצא מן הכלל. 15 מתוך 22 השחקנים שפתחו בהרכב של ארגנטינה ואורוגוואי משחקים בליגות באירופה, אך המשחק הזה אישש את האמרה הידועה: אולי אפשר להוציא את הכדורגלן מאמריקה הלטינית, אבל לעולם אי אפשר יהיה להוציא מהכדורגלן את הלטיניות. מפתיע בכל פעם מחדש לראות מה קורה לכדורגלנים המקצוענים הללו כשהם חוזרים הביתה, מדהים לראות כיצד הספורטאים הממושמעים האלו, שמשתלבים בשיא הטבעיות בדוקטרינות קפדניות של מאמנים אירופאים, מאבדים כל זכר למשמעת טקטית או למערכים מסודרים ברגע שהם שבים לזירה הלטינית. ברגע אחד הם חוזרים לכסח ללא אבחנה, מנסים לעבור שחקנים בחוסר אחריות, מחזיקים בכדור זמן מיותר במקום להניע אותו, ובאופן כללי פשוט נסחפים אחרי האווירה הביתית, זו שהם כל כך התגעגעו אליה ומרגישים בה כל כך טבעי ונוח. עבור רובנו, מעריצי הכדורגל האירופאי הסטרילי, קרב דרום אמריקאי שכזה הוא בהחלט שינוי מרענן ומלהיב, ואכן המשחק ביום רביעי הציג את הלטיניות במיטבה. גם אם רמת הכדורגל לא הייתה מספקת, הרי שקשה היה שלא להיסחף אחר האמוציות והאווירה, בייחוד כשעל הקווים מתרוצץ לו כוכב הכדורגל הגדול בכל הזמנים, זה שמתעקש להישאר ההצגה הכי טובה בעיר גם כשהוא לא נוגע בכדור: דייגו ארמנדו מראדונה.

סביר להניח שאם הייתי אוהד מושבע של נבחרת ארגנטינה, ודאי הייתי מסתכל אחרת על הדברים. הלא גם מבלי להכיר לעומק את הכדורגל הארגנטינאי ניתן להבחין בקלות שמראדונה הוא מאמן זוועתי, שהבחירות שלו לסגל ולהרכב הן הזויות לחלוטין, שהנבחרת רחוקה מלנצל את הפוטנציאל שלה, שהשחקנים נראים ללא כיוון, ושרק בנס החבורה המוכשרת הזאת הגיעה למונדיאל. כמו כן, ודאי הייתי מצר על כך שהעניין מתמקד אך ורק במאמן על הקווים ולא בשחקנים, וכנראה שאף הייתי נבוך מהתנהגותו הבוטה וחסרת הנימוס של המאמן, זה שלוקה בחוסר יציבות נפשית, מתפרק ברגעי הלחץ, מנבל את פיו ורחוק מלשמש דוגמה או להוות את המנהיג שהנבחרת הזו צריכה. לשמחתי, אני לא אוהד שרוף של נבחרת ארגנטינה - על אף שבהחלט יש לי חיבה עזה למדינה ולכדורגל שלה – אלא לפני הכל אוהד כדורגל ניטרלי, וככזה אני יש לי את הפריבילגיה להתרווח בנוחות על הכיסא, להרים את רגליי מעלה ופשוט ליהנות מההצגה.

איפה בימינו עוד אפשר לראות מאמן שצוהל בגולים כמו אחרון האוהדים? מי זוכר מאמן כל כך ספוג בתשוקות שגורמות לו לגלוש על הדשא הרטוב ולצרוח מאושר? אומנם זכורים מקרים רבים בהם מאמן השתולל מיד עם סיום המשחק ובעודו חם ועצבני שלח קללה או שתיים לעבר העיתונאים (ד"ש לסרוסי מצביקה), אבל ככה, במסיבת עיתונאים, חצי שעה אחרי שהמשחק הסתיים, כשהרוחות כבר נרגעו? "תמצצו לי"? ועוד לחזור על זה פעמיים? יסלחו לי כל הצדקנים והצדיקים, אבל מבחינתי מראדונה הוא ספקטאקל, מופע בידורי גדול מהחיים, תופעה היסטורית חד פעמית, ותודה לאל, תודה לאל שהוא יהיה איתנו גם במונדיאל.

ואם באלוהים עסקינן, הרי שקשה להתעלם מההשגחה העליונה שאופפת את האיש. נדמה שיד האלוהים - זו שהביאה לארגטינה את המונדיאל במקסיקו, זו שהגנה עליו כשנאבק על חייו בעקבות שימוש יתר בקוקאין ובעיית משקל - היא זו שנחלצה לעזרתו גם בימים אלה ושאבה אותו מהתהום כשהעלה מהספסל את מרטין פאלרמו ומריו בולאטי רק כדי שיכבשו את שערי הניצחון המכריעים, ויצילו את גורלו שלו ושל הנבחרת. כמה מרגש היה לראות את כל השחקנים רצים אליו מיד עם שריקת הסיום, כשכל רצונם הוא לחגוג עם אלילם, לשמוח בשמחתו ולהגן על הילד המגודל הזה מכל הגורמים החיצוניים שרוצים ברעתו. גם הם מבינים שגם היום - כשהוא שמן גס רוח בן 50, כשהוא מתגלה כמאמן מחורבן, כשהוא מקלל בפומבי, מבזה את עצמו ומביך את מדינתו - גם היום את מראדונה מקיפה הילה אלוהית, וכל דקה לצדו היא פרס שיש להוקיר. וכפי שדייגו בעצמו היטיב לתאר זאת, "אצלי אין אפור: יש או שחור, או לבן"; כך שגם אם הכדורגל שלו נראה לעתים כאפרורי, כל עוד הוא על הקווים הכל זורח ונוצץ.