מריחים את השטח

המחזור החמישי הסתיים לו, וממחזור למחזור אנחנו שמים לב כמה קבוצות גרועות יש השנה בליגה. הבעיה הראשית בזה היא שהמשחקים שאנחנו מקבלים הולכים ונעשים בלתי ניתנים לצפייה ממחזור למחזור, הבעיה המשנית היא שהשידורים שאנחנו מקבלים לא בהכרח עומדים בציפיות. אבל מה יש לנו בכל זאת להגיד? סינסינטי ראויה כרגע לתואר "קבוצת הקאמבק של השנה", מינסוטה מזכירה לנו – אמנם מול הראמס – שאל לנו לשכוח אותה לתואר הקבוצה הטובה בליגה, שג'ים שוורץ הוא המאמן שהכי חסר לקבוצתו הקודמת, שג'רד אלן צריך להיות מועמד ל-MVP של הליגה, שה-NFC השנה הרבה יותר טוב מה-AFC, ושיש קבוצות שלא הייתי אוכל מול הטלוויזיה אפילו בזמן השידור של סיכום המשחקים שלהם. לעומת זאת, אם הייתי צריך להסביר למה אני אלכוהוליסט, הייתי פשוט אומר "אני אוהד של אוקלנד/בפאלו/קליבלנד/סט. לואיס" (מחקו את המיותר. בעצם כולן מיותרות). מה בכל זאת היה לנו?

בולטימור – סינסינטי (14: 17)

הסיבה שהרייבנס הפסידו את המשחק הזה הייתה למעשה איבודי הכדור – שתי החטיפות של פלאקו הרגו להם את היכולת לנהל את השעון כפי שרצו, ולכן סינסינטי החזיקה בכדור 10 דקות יותר. אמנם סינסי איבדה אף היא את הכדור פעמיים – חטיפה של אד ריד שהוחזרה לט"ד ופימבול של אוצ'וסינקו (גם נלקח בידי ריד), אך בניגוד לבולטימור – שהצליחה להמיר דאון שלישי רק שלוש פעמים מתוך 11 – סינסי צלחה יפה עם כמעט 40 אחוזים, וכמובן, הריצה של פאלמר שהמירה דאון רביעי. הבעיה של בולטימור כבר ברורה – אין להם רסיברים טובים, ומול הגנת מסירה סבירה הם נתקלים בקשיים. סינסי, מצידה, שולטת בבית לעת עתה (עם ניצחון על שלוש היריבות שלה), אך חייבת ללמד את שחקניה לא להשמיט את הכדור בזמן הריצה (3 פימבולים, שלמזלם רק אחד עבר לידי היריבה).

בפאלו – קליבלנד (3: 6)

חייבים לדבר על המשחק הזה? באמת? אי אפשר לקבל פטור? נו, טוב – איכס. הסיבה שקליבלנד הצליחה לנצח – לא בזכות דרק אנדרסון, שהיה מחריד עד הקאה עם משחק א-לה ג'מארקוס ראסל ו-2 מ–17 ל-23 יארד – היא בזכות זה שהיא שיחקה מול בפאלו, אלופת העולם בירייה ברגל. בפאלו העמידה מספרים סטטיסטיים טובים יותר משל קליבלנד, אך החליטה לתגמל את מנג'יני והקבוצה המסריחה שלו (למי בדיוק אמורים למסור שם?) עם 13 עבירות ל-75 יארדים, וזה המון. די, יותר מזה אי אפשר כי אחרת אני אצטרך שעות של טיפולים חשמליים בשביל להתגבר על הטראומה.

קרוליינה – וושינגטון (20: 17)

הנה עוד קבוצה שאוהבת לירות לעצמה ברגל. לא שהמספרים של קרוליינה היו כאלה טובים בכל מקרה, או שלפנתרים אין תחביב מזוכיסטי משל עצמם, אבל בסופו של דבר, לפעמים הדברים מסתדרים לפי רצון אלי הפוטבול. במשחק שבו נרשמו שבעה (!!!) פימבולים (מתוכם רק שניים אבדו, אבל בכל זאת נראה שמישהו שיחק עם המרגרינה) ואיבוד אווירי, הקבוצה שלא הצליחה לעצור ריצה של ג'ייק דלהום הפסידה. ג'ים זורן שוב לא מצליח להוציא כלום מהקבוצה שלו, ואילו ג'ון פוקס יכול להיות קצת פחות מבואס אחרי שלא הפסיד לאחת הקבוצות הגרועות בליגה.

דטרויט – פיטסבורג (20: 28)

מילת המפתח במשחק הזה הייתה יעילות. האלופה שוב הצליחה לא לאבד את המומנטום, ובשלושת הביקורים שלה ברד-זון היא הביאה נקודות (לעומת דטרויט, שלא רק שכשלה בביקורה ברד-זון, גם החטיאה בעיטה), ומנגד – דנטה קולפפר עם שלושה פימבולים (לא אבדו, אבל בחייאת!) וקלווין ג'ונסון פצוע. דטרויט סובלת כרגע מחוסר מזל, אבל כשכל החלקים יתחברו להם מחדש – הם יתנו עונה לא רעה בסטנדרטים שלהם. בנוסף, מה כבר אפשר לצפות מק"ב שמופל ארצה שבע פעמים ומשיג רק 5.1 יארד בממוצע למסירה? לא הרבה מול הר האדם שמוסר 7.9 יארדים בממוצע למסירה והתקפה מאוזנת מאוד.

קנזס סיטי – דאלאס (20: 26)

מיילס אוסטין הצליח להשמיט שני טאצ'ים במחצית הראשונה, אבל פיצה על זה בגדול במחצית השנייה. אבל שלא יהיה לכם ספק – לולא קו התקפה מזעזע, מאט קאסל היה משיג את הניצחון הראשון שלו העונה (ארבעה סאקים ל-21 יארדים ומשחק ריצה מחליא של 2.5 יארדים לנשיאה). בעצם, גם אם הסקנדרי הרעוע של הצ'יפס היה יודע לתקל, מאט קאסל היה משיג את הניצחון הראשון (רומו – כן, פאקינג רומו – השיג 9.9 יארדים למסירה מול ההגנה האומללה של הצ'יפס). מה לעשות, כשקו ההתקפה שלך לא מסוגל לעצור זקנה עם הליכון, אין פלא שאפילו זה שקנזס סיטי קיבלה את הכדור בהארכה לא עזר להם יותר מדי. 4.1 יארדים בממוצע למהלך התקפי (לעומת 8.2), נו, מה עוד צריך לומר? דאלאס יוצאת לשבוע חופש עם הרבה סימני שאלה, והצ'יפס – טוב, הם בעונת חופש.

ניו יורק ג'איינטס – אוקלנד (44: 7)

הזוועה של אל דייויס ממשיכה את היכולת הנהדרת שהיא מציגה העונה, כשהפעם – למרות מספרים טובים (בקנה המידה של ראסל, כן?) של 8 מ-13 – היי, תראו איזה יופי, הוא השלים מעל חמישים אחוז, הוריי! – הוא בכל זאת הצליח לפמבל שלוש פעמים ולהשיג שבעה דאונים ראשונים (שמתם לב כמה פעמים הופיעה הספרה 7 עד כה?) בכל המשחק. אז נכון, הג'איינטס עדיין נראים כמו הקבוצה החזקה בליגה (בטח בשבוע שבו הסיינטס בחופש), אבל עדיין – 2.8 יארדים בממוצע למהלך התקפי זה ביזיון, ולתת לדייויד קאר לרוץ עליך לט"ד זה שערורייה. הג'י-מאן, מצד שני, מתחילים עכשיו סדרה ארוכה מאוד של משחקים קשים (לפחות על הנייר), כשעד לשבוע החופש שלהם הם יפגשו את ניו אורלינס, אריזונה, פילדלפיה וסן דייגו. קשה.

פילדלפיה – טמפה ביי (33: 14)

כשמקנאב ו-ווסטברוק חוזרים להרכב ושמים נקודות על הלוח (ווסטברוק בריצה, מקנאב שלושה במסירה), אתה יודע שהולך להיות לך יום ארוך. כשג'וש ג'ונסון – הפנים החדשות של הקבוצה – מוסר לשני ט"ד אבל גם לשלושה איבודים (שניים מתוכם לאסאנטה סמואל), אתה יודע שהולכת להיות לך עונה ארוכה. לא יעזרו לך השעון (כמעט עשר דקות לטובת טמפה), המרות הדאון השלישי (חמישים אחוז לעומת ארבעים לטובת טמפה), וגם לא העובדה שפילדלפיה קיבלה 11 עבירות ל-111 יארדים (וואו, זה המון!). העיטמים חוזרים להיות הקבוצה המפחידה שהם היו אמורים להיות, ואילו טמפה ביי – בואו נגיד ככה: במקום TAMPA BAY, הם צריכים להיקרא TAMPA BYE.

סט. לואיס – מינסוטה (10: 38)

המועמדת הראשית שלנו לסיים עונה ללא ניצחון במאזן ממשיכה בתצוגות הנפל שלה, כשהפעם היחידי שהצליח לעשות משהו עבור הראמים היה – תופים בבקשה – מארק בולג'ר, שסיים עם 7 מ-7 ל-88 יארד וט"ד. ולא שהמספרים של הראמים לא היו טובים, הבעיה היא שהם הגיעו ארבע פעמים לרד-זון, והשיגו אפס נקודות מהטיולים הללו. כן – גמרו לעצמם את השעון בשביל כלום. מנגד, הוויקינגים השיגו נקודות בכל ארבעת הביקורים שלהם באנד-זון, ועם פארב (במשחק בינוני יחסית) ופיטרסון בכושר טוב, הם צריכים לקבל יותר קרדיט ממה שאנחנו נותנים להם כאן. מה שכן, האיש שעושה למינסוטה את ההבדל הבאמת חשוב הוא דווקא ג'רד אלן, שהפעם "הסתפק" בשתי השגות פאמבל (אחת הוא החזיר לט"ד) ושני תאקלים. מכונת ההגנה הזאת כבר הראה לנו העונה שאין סיבה שלא ייבחר לשחקן ההגנה של השנה, ואילולא ההופעות של פייטון מאנינג היינו מדברים עליו כמוביל הברור לתואר ה-MVP (ושלא יהיה לכם ספק – מגיע לבחור).

סן פרנסיסקו – אטלנטה (10: 41)

כמה שדיברנו על הגנת הניינרס, והנה היא חטפה בראש (ובעוד כמה איברים) מהבזים הרעננים. התקפת אטלנטה התעללה בניינרס, שלא הצליחו למנוע ממאט ריאן להמיר כמעט 60 אחוזים מהדאון השלישי (פי שתיים יותר מהניינרס, על אותה כמות ניסיונות) ואף לא הצליחה להגיע אליו ולו פעם אחת במהלך המשחק. ללא גלן קופי ועם שלל טעויות (ווקר, בליי) שהציבו את אטלנטה בפילד פוזישן מצוין, לניינרס לא היה סיכוי. הבזים הגיעו חמש פעמים לרד-זון של הניינרס (מתוכם ניצלו רק ארבע), וזה בלי להחשיב את המסירות של ריאן לווייט שהלכו למרחקים גדולים, לעומת פעמיים בלבד בהן הגיעו הניינרס לרד-זון של אטלנטה – וגם אז הצליחו לנצל רק פעם אחת את המיקום. הניינרס באו לא מוכנים למשחק הזה וחטפו בראש. בואו נראה איך סינגלטרי – שכבר היללנו אותו כאן – מוציא את הקבוצה מהמיץ הזה.

אריזונה – יוסטון (28: 21)

ידענו שזה הולך להיות מפגן ראווה אווירי, וזה גם מה שקיבלנו. מחצית ראשונה בשליטה מוחלטת של אריזונה, מחצית שנייה בשליטה של יוסטון, ואיבוד בודד של מאט שאוב – שזרק חמישים פעם במשחק הזה – שקבע את התוצאה. טוב, זה והעובדה שיוסטון ישבה על הגול-ליין של אריזונה ויצאה בידיים ריקות. יוסטון הובילה את המשחק הזה סטטיסטית (החזקה בכדור, יארדים כוללים, דאונים ראשונים), אבל לפעמים יש דברים שהמספרים לא מראים לנו – וזה הגול-ליין סטנד של הקרדינלים, שעשה את כל ההבדל. וורנר ממשיך איתנו לעוד משחקים, ואילו יוסטון יכולה להתנחם בעובדה שהיא לא הפסידה בתוך הקונפרנס.

דנבר – ניו אינגלנד (20: 17)

לא יודע למה, אבל גם אחרי המשחק הזה אני לא מוכן לקפוץ על העגלה של מקדניאלס. משהו בהגנה של בליצ'יק חורק, ולראיה הדרייב של דנבר בהארכה, שנמשך 11 מהלכים במשך חמש דקות. זה דרייב שהיינו מצפים לראות דווקא מבריידי, לא מאורטון, שהשלים יותר מסירות ממה שבריידי זרק במשך כל המשחק (35 מ-50 לאורטון, לעומת 19 מ-33 לבריידי). הגנת הפאטס נתנה לברונקוס להשיג עליה 6.4 יארדים בממוצע למסירה ו – 4.1 יארדים בממוצע לנשיאה, ואילו התקפת הפאטס, עם 6.1 בממוצע במסירה ו – 3.6 בממוצע בנשיאה, הצליחה להשיג רק 18 דאונים ראשונים לעומת 27 של דנבר. האם זו דנבר שהכשילה את הפאטס, או שמא היו אלו הפאטס חסרי התיאום שנתנו לדנבר את ההזדמנות? אני הולך על אופציה ב' – במיוחד לאור המשחק של דנבר בשבוע שעבר מול דאלאס המתפוררת. דנבר בונה את הלגיטימיות שלה לאט-לאט, ואילו הפאטס חייבים למצוא את הקצב שלהם לפני שהקו נפרנס יברח להם. מזל שיש את בפאלו פעמיים בשנה.

סיאטל – ג'קסונוויל (41: 0)

איזו כתישה של מאט האסלבק ושות'. איך סיאטל נראית אחרת כשהאסלבק מוביל את הקבוצה. איך ג'קסונוויל נראית קבוצה כבויה וגמורה. 10 דאונים ראשונים, 5 סאקים ל-29 יארדים, 15 אחוזי המרת דאון שלישי, 9 עבירות ל-73 יארדים, שני פימבולים וכישלון טוטאלי בביקורים (המעטים) ברד-זון. ג'ק דל ריו בדרך הביתה וג'קסונוויל חייבת לעשות משהו לפני שגם מוריס ג'ונס-דרו יגמור את הסוס. סיאטל, לעומת זאת, יוצאת מהמשחק הזה באופטימיות לקראת המשך הדרך (אריזונה, שבוע חופש ודאלאס). אבל את הנתון של המשחק אי אפשר לראות במספרים – אואן שמיט, כבר בהצגת השחקנים, הצליח להוציא עצמו מהמשחק (קישור לפניכם).

טנסי – אינדיאנפוליס (9: 31)

ג'ף פישר מתגעגע מאוד לג'ים שוורץ – כיום המאמן הראשי של דטרויט ועד לפני שנה המתאם ההגנתי של טנסי. הגנת טנסי נראית זוועה, ויש גבול לכמה שאנחנו יכולים להפיל על אלברט היינסוורת'. גם ההתקפה שלה לא מציאה, כשקרי קולינס ו-וינס יאנג לא פוגעים בכלום, כריס ג'ונסון ולנדל ווייט לא רצים לשום מקום, והתקפת הטיטאנים מצליחה להשיג רק 12 דאונים ראשונים (מתוכם אחד בזכות עבירה), 4.3 יארדים בממוצע (בנשיאה ובמסירה) ולא הגיעה אפילו פעם אחת לרד-זון. וההגנה? אוי ויי זמיר – ההגנה הטובה בליגה בשנה שעברה לא הגיעה אף לא פעם לפייטון, נתנה לאינדי להשיג כמעט 60 אחוזי המרת דאון שלישי, והקולטס טיילו איפה שהם רק רצו על המגרש של טנסי, שם הפסידו פעמיים מתוך שלושת המפגשים האחרונים. אינדי, מצד שני, הולכת לשבוע ביי בשביל לתת לפייטון להתאושש מהפציעה שלו, וזה אחרי שבמשך חמישה מחזורים הוא שיחק מסירות עם הרסיברים שלו והשאיר את כולם – פחות או יותר – בכושר תפיסה. חומר למחשבה עבור ההגנות שתצטרכנה להתמודד מולו בשבועות הבאים.
מיאמי – ניו יורק ג'טס (31: 27)

איזה בובה של מאנדיי נייט קיבלנו – שני ברציפות – כשההגנה שחשבנו שהיא הטובה בליגה (לא טעינו בהרבה – ההגנה הטובה בליגה אכן מניו יורק) התקפלה אל מול ההתקפה המשוגעת בליגה. מיאמי הגיעו מוכנים למשחק הזה, כשהם יודעים בדיוק מה היתרונות ומה החסרונות של שתי הקבוצות. מערך הוויילד-קאט אכן התפרע, והגנת הג'טס לא הצליחה להתמודד עם צ'אד הני, שהיה מעולה עם 9.4 יארדים בממוצע למסירה, 64 אחוזי המרת דאון שלישי ואפס סאקים. בסך הכול התקפת הדולפינים עבדה יפה עם 6.5 יארדים בממוצע למהלך התקפי, ולולא בעיית העבירות הרצינית של מיאמי במשחק הזה (8 ל-112 יארדים!), ייתכן והמשחק הזה היה נגמר הרבה פחות צמוד. מיאמי נשארת בחיים, כשבמאזנה 2:2 בקונפרנס ושני ניצחונות ללא הפסד בבית ויוצאת לשבוע חופש לפני שתארח את דרו בריס, ואילו הג'טס יכולים לרק להתנחם בכך שיש להם משחקים מול אוקלנד, בפאלו ומשחק חוזר מול מיאמי – אותו יהיו חייבים לנצח, אבל רקס ריאן, שסופג הפסד שני רצוף, חייב לחזור לתחילת העונה, אז הקבוצה שלו תפקדה היטב משני צידי הכדור.