איפה הספסרים?

השמש זרחה על כתר הכיפות הצחורות של ה"סטאדיו אולימפיקו" ברומא, שהזדקרו מתוחות על רקע רכסי הרים מיוערים ממערב. ממזרח זרם נהר הטיבר לאיטו, ועצי האורן שלאורכו זעו ברוח הקלילה שנשבה. נשים, גברים וטף זרמו פנימה חסרי דאגות, שמחים לראות, להיראות ולהתראות. בתי הקפה היו מלאים והעסקים פרחו. אנשים חילקו עיתונים, דפים ופיסות נייר שהאוהדים לקחו באדיבות והשליכו בלי לחשוב פעמיים. שכבה דקה של זוהמה אט-אט ובהתמדה כיסתה את האדמה. הייתה זו, בקיצור, תפאורה מושלמת לאחר צהריים נפלא של כדורגל בבירת איטליה – רומא נגד נאפולי. רק דבר אחד היה חסר.

ספסרים! איפה הספסרים?! תפקידם בהצגה אינו נחוץ בעליל, והם מרכיב הכרחי בכל אירוע ספורט שמכבד את עצמו. פעילותם אסורה על פי חוק, והם בשמחה עוסקים בה בקרבת שוטרים. אתה אף פעם לא זקוק להם, והם תמיד שם. עד שהם לא.

איפה הספסרים?! היום אני זקוק להם משום שאתמול סירבו למכור לי כרטיסים בחנות. כרטיסים יכולים לקנות רק תושבי רומא, הצהיר הזקן שעמד לפני הדלפק, לא זה שעמד מאחוריו. למה? מסיבות ביטחוניות.

איפה הספסרים?! לא על הגשר ולא מתחתיו, לא בחנייה ולא בבתי הקפה, לא ברחבה ולא בכניסה, לא ממזרח ולא מצפון, לא בקרבת השוטרים ולא הרחק מהם.

איפה הספסרים?! לא יודע. אבל יש שבדים, שלושה נורדים חסונים שכאן לשלושה ימים. גם הם משחקים מחבואים עם הספסרים ומפסידים. הם מספרים אגדה על ספסר מעברו השני של הטיבר ששלוש שעות קודם לכן הציע 70 יורו תמורת כרטיס במעלה יציע האורחים. הם מספרים אגדה אחרת, לא לחלוטין מדויקת אבל גם לא לגמרי חסרת-שחר, שאמורה להסביר את המצוקה האגדית שלנו – על אוהדים מנאפולי שבשנה שעברה פלשו לתחנת המשטרה הסמוכה בתום המשחק.

מילא, כנופיות מאפיה מהדרום, אבל גם חמישה ימים קודם לכן סירבו האיטלקים לאפשר לי כניסה למשחק. הייתי בפירנצה, וליברפול הגיעו לשם לרגל המחזור השני בליגת האלופות, ובמשרדי הכרטיסים סירבו למכור כרטיסים למי שאינו תושב איטליה. למה? כי יש להם מסמך מהמשטרה, והם אפילו יכולים להראות אותו. ניחא, נגיד חוליגנים אנגלים, אבל גם חמישה ימים אחר כך לא נתנו לי להיכנס למשחק...

ובינתיים הוא מתחיל, ושאגה גדולה עולה מהיציעים הקרובים-רחוקים. הסופר האורוגוואי, אדוארדו גליאנו, טוען שאין דבר ריק מאצטדיון ריק. אבל יש: מה שנותר מחוץ לאצטדיון מלא, רועש, גועש ורוגש.

מה שנותר מחוץ לאצטדיון: זקן תימהוני מקשיב לרדיו; ילדה סינית קטנה שמסיכה מכסה את פיה מתוך – אני משער – הפחד להידבק בשפעת החזירים או – אני נחרד – להדביק אחרים בה; ושיחה עצלה עם השבדים, שלא באמת מתעניינים בי כפי שאני לא באמת מתעניין בהם. הייאוש שוקע, הנחישות מתפוגגת, התקווה אוזלת. האמון שלי בספסרים אובד לנצח.

שלט שתלוי על שער הכניסה למתחם האצטדיון בוהה בי, לועג לי. בארבע עשרה שפות הוא מברך את הבאים בשעריו. אבל לא בעברית. אפילו לא בערבית. גם לא בארמית, או אכדית, או אוגריתית, או אמהרית. אנטישמים.

לפתע ניצת זיק של תקווה בעיני הגבוה שבשבדים.

"תגיד, שירתת בצבא?”

"אהה", אישרתי.

"יש לך איברים של פלסטינים לסחור בהם תמורת כרטיסים?”