מריחים את השטח: שביל הבדיחה

ארבעה מחזורים עברו להם, ואנחנו ממשיכים בניתוח המספרים, בתקווה לראות מגמתיות בליגה המוזרה (והנהדרת) הזאת. אז אמנם ארבעה מחזורים – רבע עונה – הם עדיין לא הרבה בשביל לזהות מי תתמודדנה נגד מי בסוף העונה, אבל משהו אחד כבר אפשר לראות: אם בעונות קודמות ראינו מספר קטן של קבוצות איכות (נגיד דרג א'), מספר גדול של קבוצות ביניים (דרג ב') ומספר מועט של קבוצות גרועות (דרג ג'), הרי שהעונה מספר הקבוצות הבינוניות קטן – לעומת מספר הקבוצות הגרועות. קליבלנד, אוקלנד, סט. לואיס, קנזס סיטי, טמפה, וושינגטון ובפאלו – כולן צריכות רמונט כללי, כי הן טוטאל-לוס, ולא חסרות קבוצות במגמת התפרקות כללית (מישהו אמר סיאטל ודאלאס?). יודעים מה? בואו ניגש ישר לעניין, כלומר, למשחקים עצמם.

שיקגו – דטרויט (48: 24)

קצת קשה לנתח את המשחק הזה, פשוט משום שאין ממש הסבר הגיוני לאימפוטנטיות של הליונס במחצית השנייה – בה הצליחו לשים רק שלוש נקודות על הלוח. הליונס החזיקו בכדור יותר זמן (13 דקות יותר) מהברס, סטאפורד מסר בערך פי שניים יותר יארדים מקאטלר (296 לעומת 141), לליונס היו 25 יארדים ראשונים לעומת 14 בלבד של הדובים, וגם אחוזי המרת הדאון השלישי נטו בבירור לטובת האריות (41 אחוזים לעומת 20 בלבד). מה כן? משחק הריצה של הדובים היה טוב בהרבה משל האריות, ומאט פורטה לבדו העמיס יותר יארדים על הקרקע מכל התקפת הליונס ביחד (121 לעומת 90), והאיבודים (איבוד אווירי ופאמבל של סטאפורד לעומת כלום מצד הדובים) שהרגו את האריות. בשיקגו יש שריף חדש – ומלהיב, אם לשפוט לפי הט"ד הליקופטר שלו – אבל גם בדטרויט לא צריך להחזיר את השקיות החומות. הבית שלהם אמנם קשה מאוד, אבל האריות הוכיחו שהם ממש לא הקבוצה הגרועה בליגה.

קליבלנד – סינסינטי (20: 23)

המשחק הזה היה צמוד לא רק בתוצאה הסופית, אלא גם בשורה הסטטיסטית: מספר הדאונים הראשונים (22-21), אחוז ההמרות בדאון שלישי (31-27), יארדים בריצה ובמסירה ואפילו בכמות העבירות והיארדים שאבדו בגללם. דרק אנדרסון וקרסון פאלמר הלכו כמעט ראש בראש, ולא היה חסר הרבה בשביל שקליבלנד תנצח את המשחק הזה. אה, בעצם חסר משהו – מאמן. בסינסינטי נושבת רוח חדשה מכיוונם של פאלמר ואוצ'וסינקו, ואילו בקליבלנד – נו, גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגר. ואז מפסיד בהארכה.

יוסטון – אוקלנד (29: 6)

יוסטון לא ממש צריכה לחגוג את הניצחון הזה, למרות שניצחון הוא עדיין ניצחון, שכלל משחק "משובח" של חמישה איבודים כוללים – נראה היה שכל מי שקיבל כדור באוקלנד איבד אותו, ומאט שאוב יכול היה לעלות למגרש שיכור מת ועדיין לנצח. ככה זה כשאוקלנד – אחת המתחרות החזקות לתואר הקבוצה שצריכה לרדת ליגה – רצה כמעט שלושים אחוז מהמהלכים ומשיגה מהם 45 יארדים. כשמי שאמור להיות הרץ המוביל שלך משיג בשישה ניסיונות ריצה שלושה יארדים שליליים (!!!), ושאר הרסיברים צריכים לרוץ ליציע בשביל לתפוס את הכדורים של הק"ב הכי לא מדויק בליגה, אפילו ההגנה מאבדת עניין במשחק. איכס.

אינדיאנפוליס – סיאטל (34: 17)

כשאתה משיג בסך הכול 4.6 יארדים למסירה (מול 8.6), ובדרך גם מאבד שני כדורים בפאמבל, אין לך ממש סיכוי מול פייטון מאנינג. כשאתה משיג 2.6 יארדים לנשיאה, גם הגנת הריצה הרעועה של אינדי תצליח לעצור אותך. מה לעשות – סיאטל בלי האסלבק היא פשוט קבוצה במשבר בלי מנהיג. מנגד, הגנת הפרסות ממשיכה להשתפר, ואפילו פריני – שאמור היה להיעדר עד לאחר שבוע החופש – הצליח להשיג סאק על וואלאס. בינתיים מאת'יס ובאת'יאה לא מראים געגועים לבוב סאנדרס, שזה חדשות מעולות לקראת המשך העונה.

ג'קסונוויל – טנסי (37: 17)

כשהרץ היחידי שלך שמצליח לשים נקודות על הלוח הוא קרי קולינס – אתה בצרות. טנסי, שדווקא הפסידה עד כה על חודו של פוזשן, הראתה התפרקות רבתי, ואם דייויד גרארד מוסר עליך לשלושה ט"ד ביום חלש של מוריס ג'ונס-דרו, אז גם ההגנה שלך בבעיה. הג'אגס עשו כל מה שרצו, ושיחקו בתאום מושלם (30 מהלכי ריצה לעומת 37 במסירה) מול הגנת המסירה השנייה הכי גרועה בליגה (הכי גרועה? טוב ששאלתם – ג'קסונוויל). ג'קסונוויל, במאזן חצוי, תנסה להילחם על הוויילד-קארד או לקוות למעידה של הקולטס, וטנסי צריכה ניסים – והרבה מהם – בשביל להוות תחרות למישהו בליגה, כשתפגוש בשבועיים הקרובים את אינדי ואת הפאטס. קשה, קשה להיות ג'ף פישר בימינו.

קנזס סיטי – ניו יורק ג'איינטס (16: 27)

כשאתה עוצר את היריב שלך על 13 אחוזי המרת דאון שלישי, פי שניים פחות יארדים כוללים וממוצע של 2.4 יארדים למסירה – יש לך הגנה מעולה. כשאתה מחזיק את התקפת היריב על שלוש נקודות במשך יותר משלושה רבעים במשחק ועוצר אותם על 3.1 יארדים למהלך התקפי כשאתה עומד על 6 יארדים בממוצע ושם נקודות מתי שבא לחבר'ה הצעירים שלך – אתה אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה. איליי מאנינג מראה – שוב – לכולם למה ניו יורק היא הקבוצה הפייבוריטית בליגה, ויש לו שבועיים להתכונן ללו"ז לא פשוט (ניו אורלינס, אריזונה, פילדלפיה וסן דייגו) עד שבוע החופש, אבל בהתחשב בעובדה שבשבוע הבא הג'איינטס משחקים מול השפלת החוף המערבי (אוקלנד) – אוהדי הג'י-מאן יכולים להיות מרוצים. הצ'יפס, מצד שני, בשקט בשקט מתגנבים לדיון על הקבוצה הגרועה בליגה, כשלפניהם לו"ז לא פשוט בכלל.

ניו אינגלנד – בולטימור (27: 21)

התחת של בליצ'יק ממשיך לתת שעות נוספות, כשהפעם הפאטס משיגים לא רק פאמבל בבעיטת הפתיחה, אלא גם השמטה אומללה של קלייטון בדקה האחרונה. הרייבנס נתנו דווקא פייט מרשים, עם 64 אחוזי המרת דאון שלישי וממוצע של 6.8 למהלך ריצה, ואף הגיעו לבריידי שלוש פעמים במהלך המשחק, אבל סבלו מבעיית עבירות (9 ל-85 יארדים), איבודים (פאמבל, איבוד אווירי של פלאקו והשמטה אומללה), ושיפוט שבא להגן קצת יותר מדי על בריידי. למרות כל זה, הם עדיין לא היו רחוקים מלנצח את ההתקפה של הפאטס, שמתחילה להתחבר לה משבוע לשבוע, ולולא פער של כעשר דקות בהחזקת כדור (לטובת ניו אינגלנד) – פער שבא מתוצאה של שימוש יתר במהלכי מסירה של הרייבנס (17 לעומת 47, לא מובן בהתחשב שהריצה הייתה יותר אפקטיבית עם 6.8 בריצה לעומת 5 במסירה) – כנראה שהיינו מדברים היום קצת אחרת.

וושינגטון – טמפה ביי (16: 13)

זה היה משחק שפשוט בא להתעלל בצופים. 26 דאונים ראשונים בכל המשחק (105 מהלכים), 6 איבודים במהלך המשחק (ארבעה מתוכם באדיבות ג'ייסון קמפבל), ויארדים כוללים שהיו מביישים כל שחקן מקצועני. ככה זה כשמדובר בארגון מפורק (טמפה) שמשחק מול ארגון בתהליך התפרקות (וושינגטון). 15 מול 28 באחוזי המרת דאון שלישי (לטובת הרדסקינס), 4.6 יארדים במהלך התקפי לעומת 4.2 (שוב, לטובת הסקינס), ובסך הכול זה היה משחק שבא להראות מי הקבוצה הפחות מגעילה – אבל רק קצת.

מיאמי – בפאלו (38: 10)

כשפנינגטון סיים את העונה בשבוע שעבר, כולם חשבו שהעונה של הדולפינים נגמרה. אבל מה שכולם שכחו זה שבפאלו היא עדיין בפאלו, ו-10 דאונים ראשונים, החזקת כדור של בקושי 23 דקות ו-9 אחוזים מסריחים בהמרת דאון שלישי הם ממש מעט (וזה אנדרסטייטמנט), בטח כשהק"ב שלך הוא טרנט אדוארדס, וההגנה שלך נגד הריצה היא מהגרועות בליגה (מקום 27, ליתר דיוק). מיאמי מצליחה להישאר עם הראש מעל המים עוד שבוע, ובפאלו – די, שמישהו יגלה אותם כבר לקנדה.

ניו אורלינס – ניו יורק ג'טס (24: 10)

כבר בשבוע שעבר שמנו לב שהתקפת הג'טס מאבדת רוח, והשבוע היא הצליחה לשים לא מעט נקודות – עבור היריבה. הסיינטס, מנגד, מצליחים לשים נקודות באוויר (מול פילי), ביבשה (מול בפאלו) ואפילו בהגנה – כפי שראינו השבוע. רק שימו שלולית באמצע המגרש, ודרו בריס יעשה נקודות גם מהים. ככה זה כשהסיינטס הם אחת משתי הקבוצות החזקות בליגה. משחק הריצה של הג'טס שוב היה חלש, עם ממוצע של 4.9 לנשיאה, אבל המשחק האווירי היה שערורייתי, עם 3.6 יארדים בממוצע למסירה ורק שישה דאונים ראשונים באוויר, שלא לדבר על ארבעה איבודים של סאנצ'ז. הגנת הג'טס היא מהטובות בליגה, אבל ההתקפה – במיוחד כשהריצה חלשה – נמצאת בתחתית הדירוג. לריאן מצפים עוד חיים קשים עד לשבוע החופש. מזל שבדרך יש את בפאלו ואוקלנד, ואילו דרו בריס יחכה למפגש מול הג'איינטס בעוד שבועיים כדי לקבוע מי הקבוצה הטובה בליגה.

דנבר – דאלאס (17: 10)

המשחק הזה היה צריך לקבל פנאלטי על ROUGHING THE VIEWER (הקרדיט לגיא אברהמי), ואנחנו, כצופים, צריכים לקבל פיצוי מהליגה. שתי הקבוצות הללו היו שוות כמעט בהכול – דאונים ראשונים, יארדים כוללים, עונשים ואפילו אחוזים מזעזעים להמרת דאון שלישי (20) – ואנחנו פשוט סבלנו. קייל אורטון שוב מראה שהוא ק"ב לגיטימי בהתקפה המוזרה של ג'וש מקדניאלס, אבל אני עדיין מסרב לקפוץ על העגלה של דנבר, ועדיין טוען שהם נהנים מלו"ז אולטרה-קל (סינסי, קליבלנד, אוקלנד ודאלאס ז"ל). בשבוע הבא הם מארחים את הבריידי באנץ', ומתחילים לו"ז שכולל את פיטסבורג, בולטימור, הג'איינטס, אינדי ופילדלפיה. הם אולי ייקחו את הבית החלש בליגה, וזה יהיה בצורה מאוד מכוערת, אבל מאזן מושלם הוא בכל זאת מאזן מושלם. ובדאלאס? אוהדי הבוקרים יכולים לקחת דבר אחד חיובי מהמשחק הזה – אפשר להתחיל לספור לאחור לימיו של ווייד פיליפס, ואין סיבה שבעונה הבאה מייק שנאהאן לא יעמוד על הקווים. השאלה היא מי ינהיג את ההתקפה. אולי כדאי לתת לקיטנה איזו פתיחה, כי מישהו צריך להעיר את טוני רומו שבינתיים מחליא בתצוגות א-לה רקס גרוסמן.

סן פרנסיסקו – סט. לואיס (35: 0)

על העבודה הנהדרת של מייק סינגלטרי כבר דיברנו בשבוע שעבר, ובכל מקרה שלושה מתוך חמשת הט"ד של הניינרס הגיעו מההגנה – שעושה צרות לכל קבוצה מולה היא מתמודדת – כך שאנחנו עדים לשקיעתה הסופית של הקבוצה המלהיבה מתחילת העשור, שכרגע נראית כמועמדת הבכירה לסיים עונה ללא ניצחון. כן, כן, עד כדי כך. מה עוד אתם מצפים מקבוצה שמשיגה רק תשעה דאונים ראשונים (מתוכם חמישה – יותר מחצי – בדאון שלישי) וממוצע מחריד של 3.1 יארדים למהלך התקפה, שלא לדבר על שלושה איבודים שכולם הוחזרו לט"ד?

פיטסבורג – סן דייגו (38: 28)

האלופים שוב נרדמו בשמירה, אך הפעם לפחות התעוררו לפני שהסמל התורן הגיע לתת להם ריתוק. הפלדות שיחקו חכם ואגרסיבי במשך שלושה רבעים, והשיגו פי שניים יותר מאשר סן דייגו: דאונים ראשונים (32 לעומת 17), אחוזי המרת דאון שלישי (66 לעומת 33), יארדים כוללים (500 לעומת 250) והחזקת כדור (40 דקות לעומת 20). משחק הריצה של הבולטס היה בגדר נעלם (שני יארדים עלובים לנשיאה, 16 יארדים כוללים בריצה – פי עשרה פחות ממנדנהול!), ולולא התרככות של הגנת הפלדה ברבע הרביעי, המשחק הזה – שהיה גמור כבר ברבע השלישי – היה נגמר בהתעללות בגופה (של טומלינסון, למקרה ששאלתם). האלופים עדיין נמצאים בחצי העליון של הליגה מבחינת יכולת, ולולא בעיות שינה היו במאזן מושלם, ואילו סן דייגו – בואו נגיד ככה, זוכרים שטומלינסון שם מספרים מדהימים של ט"ד וריצות? אז היום משחק הריצה של הצ'ארג'רס נמצא במקום האחרון בליגה.

מינסוטה – גרין ביי (30: 23)

משחק המאנדיי נייט המשובח שזכינו לצפות בו הבטיח הרבה – וקיים המון. למרות הפער שפתחו הויקינגים ברבע הרביעי, רוג'רס וחבורתו לא נשבו, ואילולא נכשלו ברגעי האמת – רק חמישים אחוזי המרת דאון רביעי, שתי בעיטות און-סייד שלא צלחו – המשחק הזה היה נראה אחרת. מבחינת הסטטיסטיקה, ראינו קרב צמוד – למראית עין. מספר הדאונים הראשונים היה צמוד, הן במספר הכולל והן בדרך שהושגו (מינסוטה השיגה 22 דאונים ראשונים, מתוכם 5 בריצה, 14 במסירה ו-3 בעזרת עבירות, ואילו גרין ביי השיגה 19, מתוכם שלושה בריצה ו-16 במסירה), אך הגנת גרין ביי, בעיקר הקו הקדמי, הייתה חלשה, ולראייה: אפס עגול במספר הסאקים לעומת 7 עבירות ל-57 יארדים. הגנת הפאקרס חששה כל כך מפיטרסון, שהעמיסה שחקנים בקופסא אל מול הריצה (זה דווקא עבד – ממוצע מגעיל של 2.1 יארדים לנשיאה) ושכחה שיש אקדוחן בפוקט. ממול, זה לא היה פארב כמו שזה היה ג'רד אלן. 4.5 סאקים (מתוך שמונה), סייפטי ויצירת פאמבל הוביל הגנה אימתנית של מינסוטה (שגם חטפה את רוג'רס), ולמעשה היא הייתה הגורם המכריע בהתמודדות הזאת. הפאקרס חייבים לחזק את ההגנה שלהם וליצור איבודי כדור לקבוצה היריבה, ואילו הוויקינגים חייבים משחק מאוזן יותר כדי להיות מפלצת דו-ראשית אמיתית.