סיכום פרויקט שמעון – כותבי וואלה! מתווכחים

הזיכרון הראשון שיש לי מספורט הוא הזכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה ב-77'. אז עוד לא הייתי אדום בנשמה. בקושי בן 6. מתרשם מחבורת המבוגרים סביבי שמצטופפת מול טלוויזיית פיילוט שחור-לבן בגימור פורמייקה. אז כמובן עוד לא הבנתי את זה, אבל במרחק של שלושה עשורים זה וודאי: זה הערב בו התמכרתי לסם הספורט.

והדילר שלי היה לא אחר מאשר שמעון מזרחי, אשר ניצל את פי הפתוח מהשתאות למראה בחורינו המתרוצצים על הפרקט בשורטס צמודים, והחליק אל מתחת ללשוני את אותה גלולה, ממנה לא נגמלתי עד היום. ואני בטח לא רוצה להפסיק.

מדבר אחד כן נגמלתי. בתהליך ארוך ולא קל. שלוש שנים מאוחר יותר הפכתי לאדום. בגלל הכדורגל. דרבי אחד ששינה את חיי. אבל בכדורסל הייתי מכבי. אתם מדמיינים לעצמכם היום ילד בן 9 שמחלק את חייו בין האדום לצהוב? זה לא נתפס. אבל אז כולם היו מכבי. בכדורסל. לפחות בימים חמישי ושישי, מגביע אירופה ועד לשיחה על מיקי ומוטי בבית הספר. על מגרש הבלטות בבית הספר רציתי להיות ארל וויליאמס. על מגרש החול הייתי יאנקה אקהויז (בעיקר בגלל שהבעיטות שלי היו חזקות מדי ולא מכוונות, אז הזיזו אותי אחורה כדי שהכדור לא יעוף לשכנים). עם השנים נגמלתי מהצהוב, עד שזה עבר לי לגמרי. אבל אני עדיין מרגיש חייב לשמעון.

האיש הקטן הענק הזה, לפני 40 שנה ידע לקחת קבוצה בקשיים ולהפוך אותה לשם דבר בספורט העולמי, הישג שאף אחד אחר לא הצליח לשחזר עד היום, וספק רב אם זה יקרה. הוא ידע להשביח את הקבוצה בכל צורה. הוא ידע להגיע לעמדות כוח במוסדות הספורט הבינלאומיים ולהשפיע. הוא ידע להתמיד במשך 40 שנה, לדבוק בדרכו ולא לוותר. בעצם, למה ידע? הוא עדיין.

אבל אנחנו אוהבים לשנוא את אלה שמצליחים, ונמצא את כל התירוצים שבעולם. אם הוא מאזרח אמריקאים וקורא להם אלישע - אז הוא לא ישראלי. אם הוא שותה את כל הכישרונות הישראלים שצומחים כאן - אז הוא פוגע בתחרות. אם הוא מנצל את כוחו כדי להשאיר את משחקיה הביתיים של מכבי ביד אליהו בתקופת האינתיפאדה, כשכל השאר משחקות בקפריסין או נשארות בבית – אז הוא בוגד. אם כל החמישייה לא מדברת עברית – אז הוא אנטישמי.

נפלנו על הראש, אני אומר לכם. חשבתם אולי במקום לקלל אותו לחקות אותו? לנסות את הדרך שלו? תנסו, אולי זה יצליח לכם. הרי אי אפשר להאשים אותו באוליגרכיות חד פעמית, הוא פשוט עבד ועובד למען הקבוצה שלו. הוא בנה תשתית ומותג שהתפתחו לעסק מוצלח. אבל בתרבות האינסטנט של היום המושג עבודה קשה זר לנו.

נכון, שמעון מזרחי לא מושלם וגם לו יש חסרונות. אבל למי מאיתנו אין? מעניין מה נכתוב כאן עוד 23 שנים על יענקל'ה שחר.

עם ההצלחה של שמעון מזרחי לא נכון להתווכח. לכולם, כולל לשונאיו, עדיף ללמוד את הנוסחה, לשנן אותה ולהעתיק אותה לכל מועדון בישראל. ב-40 השנים האחרונות הוא ביסס את מעמדו כמנהל הספורט המוצלח ביותר בתולדות המדינה, ובפנים חתומות לגלג על כל מתחריו חסרי האונים שניסו לנצח אותו דרך הכפשות, בכיינות וחוסר כישרון ניהולי מספק. בזה אחר זה הוא טאטא אותם לעבר פח הזבל של ההיסטוריה, כשהדבר היחיד ששונאיו שאבו ממנו היה רק את הטריקים המלוכלכים והאכזריות בדרך למטרה. תשאלו את השחקנים והמאמנים שעבדו עם אברהם פלדה, שאול אייזנברג ודני קליין.

אבל האם מעבר למודל המקצועי שמעון מזרחי הוא מודל ספורטיבי? זו כבר שאלה שעוסקת במשמעותה של ההצלחה, לא רק בספורט אלא בחיים עצמם, ובמקרה של שמעון מזרחי – האם ההצלחה יותר גדולה מהחיים. האם ההצלחה היא המטרה הסופית. זה השלב שבו אני בוחר לומר לא לשמעון מזרחי. אדם שלא מסוגל לחייך אחרי כל מה שהשיג, שנראה על סף ייאוש גם אחרי 40 אליפויות, שנשמע תמיד ממורמר גם כשהוא מדבר על דברים טובים, שחמיצות היא הצורה המדויקת ביותר לתאר את הווייתו אחרי הבהלה לזהב, הוא אדם שמפספס את הדבר לשמו בסוף התכנסו כאן: הנאה. ספורט הוא בסופו של דבר הנאה – לצופים, למשתתפים, לילדים שיורדים בערב לשחק מתחת לבית ואפילו לאלה שקוראים לעצמם מקצוענים. שמעון מזרחי השיג הכל, אבל לפעמים נדמה לי שאת היכולת ליהנות עדיין לא. הוא מכור לניצחונות. הוא נהנה לנצח אותם. הוא לא נהנה מהם.

מזרחי מזכיר במידה רבה את כל אותם טייקונים שלא מסוגלים ליהנות מהכסף שהם הרוויחו בעמל רב. אלו שמחזיקים מיליארדים בבנק, אבל גם בגיל 70 קמים כל בוקר בפרנויה איך להשיג את הדולר הבא או ליתר דיוק: איך לא להפסיד בקרב על הדולר הבא. כמוהו, גם במקרה שלהם זו קודם כל אובססיה. כמוהו, הם הפכו קורבנות של ההצלחה. כמוהו, קשה להם להבין שבמעגל החיים כלולים גם הפסדים ומי שלא מקבל אותם לא מקבל עליו את החיים עצמם.

מזרחי יוצר לעצמו מציאות אכזרית שאין לו דרך לברוח ממנה. מציאות בה אתה משתעבד לניצחון ומדלג על שמחת הניצחון. שלא תטעו: אסור לרגע שזה יקעקע את ההוקרה לשיטות הניהול החדשניות שהנחיל למועדון הספורט המשובח שבנה, אבל מותר לחשוב גם שהשאיפה לאושר קודמת לשאיפה להצלחה.