מריחים את השטח

שלושה מחזורים כבר עברו להם – איך שהזמן טס ותיכף נגמרת לה העונה – ושלושה מחזורים הם מבחן טוב כדי לראות האם ישנן מגמות שתשפענה על הקבוצות השונות בליגה. כמו בכל עונה, יש לנו את הנמושות (שבשנים האחרונות שוברות שיאים של פתטיות), החזקות (שמדהימות אותנו כל פעם מחדש) ואת הבינוניות, אותן תמיד קשה לחזות. נכון, עדיין מוקדם בכדי לדעת משהו על משהו בליגה הפסיכית הזאת, אבל אם יש שתי קביעות שאפשר כבר לקבוע, אז הנה הן: אירק מנג'יני הוא חרא של מאמן ראשי, וטמפה ביי היא חרא של קבוצה. אבל יודעים מה? בואו נלך משחק-משחק ונראה מה אפשר להוציא ממנו.

בולטימור – קליבלנד (34: 3)

נכון שבולטימור היא הקבוצה הכי טובה בליגה היום, וגם הכי מפחידה ברמה מסוימת – במיוחד אחרי שהרייבנס הראו שיש להם גם משחק אווירי מצוין – אבל מה שאפשר לקחת מהמשחק הזה זה את מאמן הבראונס (אריק מנג'יני), ולשלוח אותו לגלות. קרוסלת הקוורטרבקים בקליבלנד רק הורסת את הקבוצה – בהווה ובעתיד. למה הכוונה? בריידי קווין, עליו בנו כפנים של הפרנצ'ייז בעשור הקרוב, הורד לספסל אחרי מחצית לא משהו, לטובת דרק אנדרסון – שהצליח להיות גרוע יותר, ובהרבה. עכשיו, מילא זה שמנג'יני לא מבין שהבעיה של הבראונס היא לאו דווקא בעמדת הק"ב אלא בעמדת הרסיברים (למי בדיוק אמורים למסור שם חוץ מבריילון אדוארדס?), עכשיו לא רק שלא ידוע מי ינהיג את הבראונס – העונה ובכלל – אלא שגם על המחליף שלו הם לא יוכלו לקבל עסקה טובה.

דטרויט – וושינגטון (19: 14)

עוד מאמן בצרות הוא ג'ים זורן, שבספק אם יצליח לסיים את העונה עם משרה. הרדסקינס, שזכו להיות הקבוצה הראשונה שמפסידה לליונס מזה שנתיים, היו אמורים לתת בשנתיים הללו קפיצה קדימה כדי להתחרות בבית החזק בליגה, אבל במקום זה – רק עשרים אחוזים עלובים (2 מ-10) להמרת דאון שלישי, מה שמביא להחזקת כדור עלובה של 23 דקות. כשמשחק הריצה (ממוצע של 4.6 יארד לנשיאה) מקבל שיתוק של 14 מהלכי ריצה בלבד לעומת 41 מהלכי מסירה (מי אתה חושב שאתה מר קמפבל? אתה בבעיה).

יוסטון – ג'קסונוויל (24: 31)

המשחק הזה היה בדיוק מה שחשבנו שיהיה – שוטאאוט בין שתי קבוצות ללא הגנה חזקה. בסופו של דבר, ההבדל הוא שמאט שאוב, עם עונה טובה ככל שתהיה, עדיין לא יודע לנהל שעון, ועם משחק ריצה נחות משל היריבה (מה זה היה, מר ג'ונס דרו?), אתה לא יכול לשלוט בשעון. ועדיין – תנו לי עשרה משחקים כאלו ואני לא יודע מי תנצח את הרוב.

ניו אינגלנד – אטלנטה (26: 10)

שוב אנחנו נתקלים בניהול משחק מחפיר. הגנה שלא מצליחה להוריד את בריידי – לא מהמגרש ולא על המגרש, וכשאתה לא לוחץ את הק"ב של היריב, ובכן, גם טום בריידי ביום חלש הוא עדיין טום בריידי. בהתקפה – 13 דאונים ראשונים בכל המשחק, עשרים אחוזי המרת דאון שלישי, ניהול שעון גרוע, ומסירה אחת בלבד למר טוני גונזאלס. נראה שמישהו קפץ קצת מעל הפופיק, ואין מי שיודע להעמיד אנשים במקומם יותר טוב מבליצ'יק.

סט. לואיס – גרין ביי (17: 36)

הבעיה של הראמס היא שפרט לסטיבן ג'קסון אין לה כלים התקפיים (ג'קסון היה לא רק הרץ המרכזי ביום ראשון, אלא גם הרסיבר הראשי), אה, כן – ושבולג'ר הוא סוס מת. קייל בולר עוד היה סביר עם משחק של חמישים אחוזים (16 מ-31, שני ט"ד ואיבוד), אבל על חצי הצלחה לא מנצחים בליגה הזאת, בטח לא קבוצה מאוזנת כמו גרין ביי.

טמפה ביי – ניו יורק ג'איינטס (0: 24)

הבאקס אמנם שיחקו נגד הקבוצה החזקה ביותר, כרגע, ב-NFC, והם נראים פחות גרועים מקליבלנד, אבל הם בבעיה הכי גדולה בליגה. בניגוד לקליבלנד, לה יש צוות ניהולי גרוע, לבאקס פשוט יש שחקנים גרועים, וזה הרבה יותר קשה להחליף. רק תשאלו את הג'טס, שהם המקרה ההפוך. טמפה, בסגל הנוכחי שלה, הולכת לשום מקום, ונדמה שאנחנו הולכים לראות הרבה קרוסלות בעמדת הק"ב בעונה הקרובה – ואל תתפלאו אם גם בזו שאחריה. חמישה דאונים ראשונים ו-86 יארדים כוללים. איכסה, פיכסה, ואיך האוהדים לא מחזירים את המנויים שלהם אני לא מבין.

ניו יורק ג'טס – טנסי (24: 17)

משחק שהבטיח המון וקיים יוק. טנסי הוכיחה, בפעם השלישית ברציפות, שבלי אלברט היינסוורת' היא לא שווה כלום בהגנה, ופרט להגנה טובה במחצית השנייה – גם הסילונים לא הרשימו, בטח שלא על הקרקע. רקס ריאן יוצא כשידו על העליונה, אבל נדמה כאילו הג'טס מאבדים רוח ממחזור למחזור. נכון, הם עדיין מוצאים דרכים לנצח (וזה חשוב מאוד), אבל קבוצות אמורות להראות שיפור ככל שהעונה מתקדמת, וזה עדיין לא נראה כל כך. המבחן האמיתי יהיה בשבוע הבא מול הסיינטס, ואילו טנסי מפסידה כבר שלושה ברציפות על פוזשן אחד, ושני המשחקים הבאים שלה (בתוך הבית מול ג'קסונוויל ואינדי) יכריעו את העונה.

פילדלפיה – קנזס סיטי (34: 14)

גם בלי שני הכלים הראשיים שלהם (ווסטברוק ומקנאב) הצליחו העיטמים להשיג פי שתיים יותר מהצ'יפס – 21 דאונים ראשונים לעומת 11, 400 יארדים לעומת 200, ולטעמי אם הם בריאים אין סיבה שלא יגיעו לגמר ה-NFC לפחות. ההבדל המשמעותי בין המשחק של השבוע לזה של השבוע שעבר – כמות העבירות. בשבוע שעבר, דווקא מול דרו בריס, נענשו העיטמים ב-7 עבירות ל-45 יארדים (מול 3 ל-13 של הסיינטס), ואילו השבוע רק שלוש עבירות נשרקו לחובתם (ל-20 יארדים) מול 10 ל-90 של הצ'יפס. האיגלס צריכים ויכולים להמשיך במומנטום, לפחות עד נובמבר – אז יתחיל הלו"ז הקשה שלהם.

מינסוטה – סאן פרנסיסקו (27: 24)

הניינרס אמנם ירדו מאוכזבים מהמגרש, אבל שני דברים הם צריכים לזכור – קודם כל, לולא החזרת פילד גול לט"ד הם לא היו מגיעים למצב הזה (בכל זאת, לא כל יום מחזירים בעיטה לט"ד בליגה הזאת), ודבר שני, יותר חשוב, הוא שהניינרס בונים לאט לאט קבוצה מאוד אגרסיבית, סטייל פיטסבורג, וזה באמת בזכות מייק סינגלטרי, שיותר מדי פעמים המאזן של הקבוצה שלו מאפיל על העבודה המצוינת שהוא עושה שם. לניינרס עדיין חסר שחקן התקפי (מייקל משהו, לא?) בשביל לתת פייט בהתקפה, אבל הגנה שעוצרת את AP על 85 יארדים צריכה לקבל שאפו. בהחלט יש סיבה לאופטימיות במפרץ. זה אולי לא יקרה השנה, אבל זה בדרך.

בפאלו – ניו אורלינס (7: 27)

הבילס כל כך חששו מההתקפה האווירית המפחידה בליגה, שנראה שהם פשוט העלו את כל הליינבקרים שלהם לעזור לסייפטים והקורנרים, ושכחו את פייר תומאס, שחרך אותם על הקרקע. 112 יארדים (!!!) בעבירות זה גם לא דבר שצריך לקחת כמובן מאליו, בטח לא במשחק ביתי. התקפת הבילס בכלל מזעזעת, עם 89 יארדים בריצה ו-154 במסירה, ואף תפיסה של אואנס, לראשונה מזה בערך שלושים שנה. הסיינטס, לעומת זאת, ערכו ניסוי כלים חשוב מאוד לקראת המפגש מול הגנת רקס ריאן בשבוע הבא, והראו שיש להם גם משחק ריצה לא רע. כן, כרגיל, זה לא רג'י בוש.

סיאטל – שיקגו (19: 25)

לעוד מישהו יש הרגשה שעם האסלבק וששת הפותחים הפצועים הנוספים סיאטל הייתה מנצחת את זה? אבל זו בדיוק הבעיה של הסיהוקס – הם ינצחו את הנחותות מהם, יפסידו לגדולות מהם, ויהיו חצי-חצי מול השוות להם. ג'יי קאטלר כבר מראה שהוא מרגיש בנוח עם התקפת הדובים, והגנת הסיהוקס תאלץ להתאמץ כדי לנצח בשבוע הבא את פייטון מאנינג, שמרגיש הרבה יותר בנוח עם ההתקפה שלו. הסיהוקס היו יותר טובים מהברס בכמעט כל פרמטר אפשרי, אבל נכשלו כליל ברד-זון (0 מ-2 לעומת 2 מ-4 של הדובים), וזה נתון סטטיסטי שרק מחזק את משפט הפתיחה של המשחק הזה.

סינסינטי – פיטסבורג (23: 20)

הפתעה? לא בטוח. את זה שסינסינטי היא קבוצה סבירה כשהסגל שלה לא בכלא אנחנו כבר פחות או יותר יודעים. אבל מה לגבי פיטסבורג? בואו נראה לרגע איך הם הגיעו לפלייאוף בשנה שעברה: ניצחונות – יוסטון, קליבלנד, בולטימור (ק"ב רוקי), ג'קסונוויל, סינסי, וושינגטון, סן דייגו (סכיזופרנים), סינסי, ניו אינגלנד (בלי בריידי), דאלאס (התפרקות), בולטימור, קליבלנד. הפסדים – פילדלפיה, ג'איינטס, אינדיאנפוליס, טנסי. מה אפשר ללמוד מזה? כלום, או שפיטסבורג מנצחת קבוצות חלשות או במשבר, אבל לקבוצות טובות היא מפסידה. גם חלק מהניצחונות שלה, אגב, היו בהפרש זניח – בולטימור וסן דייגו. פתאום, האלופה לא נראית כל כך מפחידה. לפחות לא כרגע.

אוקלנד – דנבר (3: 23)

לא לקח יותר מדי זמן בשביל שהיריבות של אוקלנד יבינו איך להגן מולה – קצת שמירה על התופסים, וראסל כבר יעיף את הכדור לכיבינימט, עכשיו רק צריך הגנת ריצה סבירה והנה לכם נוסחת הקסם. ראסל מתהדר בינתיים בתואר הק"ב הכי לא מדויק בליגה, וכשההתקפה האווירית צולעת (בלשון המעטה), משחק הריצה צולע (תרתי משמע) – זה מוביל לכך שגם ההגנה לא תחזיק מעמד. ואצל דנבר? זה רק נראה תמוה, אבל הברונקוס קיבלו שלושה משחקים במתנה (ד"ש חם מברנדון סטוקלי), ונראה אותם בשלושה הקרובים – דאלאס, ניו אינגלנד וסאן דייגו. סוף כל בלון להתפוצץ, והייתי נוטה יותר לכיוון מאזן חצוי מאשר מושלם.

סן דייגו – מיאמי (23: 13)

הקבוצה עם התחת השני הכי גדול בליגה (אחרי ניו אינגלנד) ממשיכה לנצח בלי להרשים אף אחד, אבל הסיפור הגדול הוא הפציעה של פנינגטון, שאולי תסיים לו את הקריירה, ועל זה נאמר – היזהר במשאלותיך. הדולפינים כל כך התפארו במערך הוויילד-קאט שלהם, שהם שכחו את הבסיס של ההתקפה, ועכשיו הם יאלצו לסמוך על צ'אד הני למי יודע כמה זמן. איך שזה נראה כרגע – ותזכרו שגם בריאים הם הפסידו עם החזקת כדור של 45 דקות – בפאלו וטמפה ביי הן היחידות שאפשר להשיג נגדן ניצחון, וגם זה לא בטוח.

אריזונה – אינדיאנפוליס (10: 31)

כנראה שהמשחק הזה התחרה עם המשחק של ניו אינגלנד מול אטלנטה על תואר המשחק המאכזב של המחזור, אחרי שציפינו לשוט-אאוט אווירי, ובמקום זה קיבלנו מטווח חד צדדי. אין עוד מה להרחיב על מאנינג, שנראה שרק משתבח עם השנים, אבל לעומת זאת, ניהול המשחק של וויזנהאנט היה מזעזע. בסדר, אנחנו יודעים שאתה מעדיף לזרוק, וזה הגיוני כשיש לך את וורנר את פיצ'ג'רלד את בולדין, אבל בחייאת – מתוך 70 מהלכי התקפה, רק 12 הלכו לריצה? גם הם, אגב, הניבו 24 יארדים בסך הול (גועל נפש של שני יארדים לנשיאה). מנגד, קאלדוול נתן למאנינג לעשות את שלו, והתמקד בהגנה, שהייתה פנומנלית – 4 סאקים (לעומת 0 של אריזונה), שתי חטיפות (לעומת אחת, שגם היא הייתה מנגיעה ביד של מאנינג עם הזריקה לוויין שהיה פנוי בדרכו לט"ד) וגניבת פאמבל. לחץ בלתי פוסק על וורנר, והגנת אינדי הזכירה לא פעם את הגנת הג'איינטס של הסופרבול.

דאלאס – קרוליינה (21: 7)

אילולא קרוליינה לא הייתה בכזו התרסקות חופשית, ספק אם ווייד פיליפס היה מסיים את העונה (זה עדיין בספק, אבל ניתן לו להתענג על המשרה עוד שבוע לפחות). מה שבאמת מפתיע במשחק הזה – העליונות המוחלטת של דאלאס בכל אספקט של הכדור: יארדים, דאונים ראשונים, משחק אווירי ומשחק קרקע (גם פנלט'יס – אבל זה דווקא לחובתם) – ועדיין, רק ט"ד התקפי אחד בכל המשחק. אוהדי קרוליינה אולי ויתרו על העונה הזו, אבל לאוהדי דאלאס זאת הולכת להיות עונה ארוכה ומתישה. נו, מה חדש בממלכת ג'ונס?