פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכל נסלח

        גם כשהם כושלים, מועדים, טועים או חוטאים, הציבור תמיד ישמור להם חסד נעורים וישים בצד את האדם שבהם. ארז מיכאלי עם רשימת הספורטאים שתמיד סולחים להם

        מייקל ג'ורדן

        מג'יק אמר פעם ש"יש את מייקל ג'ורדן, ויש את כל השאר", והתייחס להבדל בינו לשאר שחקני הכדורסל. גם החזרה הפתטית למדי הוויזארדס, הביקורת הפומבית כלפי חבריו לקבוצה, הפלירטוט המביך עם הבייסבול, ההתמכרות להימורים, הזלזול ביריבים, כישלונו כג'נרל מנג'ר בוושינגטון, גירושיו המתוקשרים מאשתו, הם בבחינת "כל השאר" כשמדובר בגדול מכולם. הדי הביקורת על נאומו המתנשא עם כניסתו להיכל התהילה, לא יותירו אפילו קמט קל בגלימתו של אלוהי הכדורסל. הוא מייקל ג'ורדן, וכל השאר לא חשוב

        דורון שפר

        באיזשהו שלב הוא הפך ל"מוזר". הלב אמר לפרוש, הלב אמר לחזור, הלב אמר ואמר, ולנו נשבר. חתימתו על דף החוזה איבדה אמינות. חוסר ההחלטיות והחזרה בתשובה, גרמו לו להתרחק מחובבי הכדורסל. אבל משהו בדיבור השקט והעיניים הכחולות, החולמניות, פשוט ממיס אותנו. האליפות ההיא בגליל, המעקב אחרי כל משחק בקונטיקט, ההופעות הכבירות נגד הבולוניות, חוכמת המשחק, הרוגע שהוא משדר, כל אלה גורמים לנו להתגעגע אליו. בהופעותיו הנדירות בתקשורת, איש הקרח ממשיך לחמם לנו את הלב

        דייגו מראדונה

        הגאון הארגנטינאי היה הספורטאי הגדול ביותר שלא נשם את רוח הספורט. הוא לא היסס לרמות ("יד האלוהים"), לקחת סמים, לתקוף עיתונאים ולהשמין עד כדי סכנת מוות. אבל מראדונה נחלץ מכל הבורות, ומדמות גרוטסקית הפך לפרסונה מכובדת. אפילו הכישלון המתמשך כמאמן ארגנטינה לא פגע בפופולריות האדירה במדינה בה הוא נחשב לאל, ושאזרחיה הקימו כנסיה הסוגדת לו. הספורט בארגנטינה הוא דת, ומראדונה נשאר האלוהים, לכן די ברור מדוע כל גבר ארגנטינאי לעולם יעדיף לבלות את הלילה עם מספר 10

        איל ברקוביץ'

        הוא לא התבייש לומר כי רצה בכישלונה של נבחרת ישראל רק משום שלא נכלל בסגל שלה, והיום הוא לא מתבייש לבקש לאמן את הנבחרת. בניגוד לאוחנה, לדוגמה, שהצליח ונכשל כמאמן, ברקוביץ' לא נכווה באש הכדורגל המקומי, אך זה לא מפריע לו להריץ קמפיין שיעביר אותו מעמדת הפרשן העילג לכיסא של קשטן, ולסחוף אחריו עם שלם. הקוסם השובב שהרטיט כשחקן, יודע שחוצפה, בוטות ויהירות, הן תכונות שישראלים מוקירים. בקיצור, הוא מזכיר לנו את עצמנו, אז שלא נסלח?

        אריק קאנטונה

        הצווארון המשוך מעלה ביהירות, היריקה על אוהד לידס, בעיטת הנינג'ה באוהד קריסטל פאלאס, נאומו הגאוותני בעקבות הפרשה, כל אלה, שימו לב, רק גרמו לחובבי הכדורגל בעולם לאהוב אותו יותר. מראה הפרא האציל, בשילוב הגיגיו הפילוסופיים והעובדה שלא נתן לשום חוק וסדר חברתי לעמוד בדרכו, השתלבו מצוין עם משחקו מלא הדמיון ויצרו אישיות שחורגת מגבולות המגרש. "אני כל כך גאה שאוהדי מנ' יונייטד שרים את שמי", אמר ב-2004, "אני מפחד שיום אחד זה ייפסק". אל תדאג אריק, הם עדיין שרים

        מיקי ברקוביץ'

        מישהו זוכר איך הוא ניהל את עירוני רמה"ש? או את הכישלון כג'נרל מנג'ר של עירוני נהריה? לא מעניין. לא חסרות דוגמאות לשחקני עבר שחצו את הקווים, נכשלו כמאמנים או מנהלים ספורטיביים, והפכו מיקירי האומה לבדיחות מהלכות, אבל מ.י.ק.י רחוק מלהיות כזה. אולי אם היה נכשל עם מכבי ת"א, משהו היה נסדק, אולי. לעולם יזכרו לברקוביץ' את הווינריות, המקצוענות והאצילות על המגרש ומחוצה לו, כי ברקוביץ' הוא הספורטאי הגדול ביותר שהצמיח הספורט שלנו. מיתוס עם כיסוי

        פיני גרשון

        יש לו אגו נפוח, הוא שחצן ותאוריית הגזע שלו הוכיחה שהמוח מבריק רק בנוגע לכדורסל. גם כשהוא מזלזל ביריבות, יורד לחדר ההלבשה לפני תום המשחק מבלי ללחוץ יד למאמן שמולו, או מביא רכבת יקרה של שחקני חיזוק כושלים למכבי, הוא יוצא ללא פגע. למה? יש לו קבלות. לכן מכבי, ששיחקה תחתיו את הכדורסל הטוב בתולדותיה, החזירה אותו ואת פיו הגדול תמורת סכום נאה. ההומור שלו מחליק פינות והכריזמה נוטעת אמונה שיש על מי לסמוך, וגם בזכות אלה לא רק שאוהבים אותו, אלא רואים בו מושיע

        פרנצ'סקו טוטי

        הוא עילג, לאורך 16 שנותיו ברומא זכה עם המועדון באליפות אחת בלבד, מאזן דל ביותר; הוא ספג ביקורת כשהעדיף לא לחזור לנבחרת, הסתכסך עם קאפלו, חברים לקבוצה וכל מי שלא השתחווה כלפיו. אבל הנאמנות המוחלטת שלו לרומא, הנגיעות הקסומות בכדור והאישיות הדומיננטית, הפכו אותו לקונצנזוס. כשנציג קונצרן ויניצ'יו פיוראנלי ביקש לקנות את רומא, ואמר כי "טוטי הורס את הקבוצה", איטליה ניצבה כאיש אחד. התקשורת, הפוליטיקאים והאוהדים תמכו בקיסר, וחוזהו הוארך עד 2014. אפילו אוהדי המילאנזיות ויובה יודעים ש"הצפרדע" הוא נסיך אמיתי

        עודד קטש

        הצטיין בגמר היורוליג ולקח גביע ממכבי? האוהדים ביציע התגאו בבן המוכשר. לא עמד בלחץ כמאמן מכבי? נו, מי כן יכול לעמוד, הוא צעיר, יקבל ניסיון ויחזור. זלזל בצביקה שרף? ידע גם להתנצל. לא שולט בשחקניו? בגליל דווקא מרוצים. מתבכיין על השיפוט? איזה מאמן לא מתבכיין. קטש וירטואוז גם מחוץ למגרש, ואיכשהו מתפתל וחומק מהטיפות. אולי זה הפאסון שהוא משדר, יתכן שדמותו הדקה והשברירית, קולו העמום, מבטו העייף או דבריו הכנים, קשה לדעת. מה שבטוח, אי אפשר לכעוס על הכותש

        פול גאסקוין

        מתוך העוני והעליבות צמח יהלום, אך העבר ליווה אותו לאורך הדרך ויצר שחקן שמכור להימורים ואלכוהול, סובל מדיכאונות ומסתבך בפלילים (תאונת פגע וברח). פעם, ברגע של עצבים לקח טרקטור ונכנס בחדר ההלבשה של ניוקאסל. מעלליו הרבים נשכחו ברגע שהכדור נצמד לרגלו, ובכל קבוצה בה שיחק ידעו שמעבר לכישרון הגדול הוא תמיד ייתן את הנשמה. דמעותיו בחצי גמר מונדיאל 1990 נגד גרמניה שברו כל לב פועם, ועד היום אנגליה מלווים בעצב ובדאגה כל אשפוז שלו בבית חולים או בבית חולים לחולי נפש

        מייק טייסון

        אשתו הראשונה תיארה את החיים איתו כגיהנום, הוא הורשע בביצוע אונס, נשך את הוליפילד, הודיע כי הוא רוצה לאכול את ילדיו של לנוקס לואיס והתקוטט, פיזית או משפטית, עם כל העולם ואשתו. אבל אמריקה מוקסמת מאישיותו וסיפור עלייתו והתרסקותו. ESPN הכתירו אותו כספורטאי הכי שערורייתי בהיסטוריה המודרנית, וזו הסיבה שהוא מהפנט את האמריקאים גם כיום. לאורך כל חייו הוא מככב כשחקן אורח בסדרות ותכניות טלוויזיה, הוכחה מובהקת לכך שהוא נטוע עמוק במיינסטרים. הסרט הדוקומנטרי "טייסון", מות בתו ומצבו הכלכלי הרעוע העצימו את האהבה כלפיו

        ג'ון מקנרו

        הקללות שפלט הפכו לגברות אנגליות מכופתרות את המעיים, התקפי הזעם שלו כלפי שופטים לוו בשריקות בוז, הוא היה בוטה, חצוף ומלא זעם כלפי העולם. והעולם בא לראות אותו. כשחקן, הוא היה למופע הכי טוב בעיר, כל עיר. התלתלים, הניו יורקיות והטניס המרהיב שלו הפכו אותו לאייקון עולמי, והפופולריות שלו רק גאתה עם השנים. באליפות ארה"ב האחרונה, הוא הפתיע וירד למשחק ראווה קצר והיתולי עם דג'וקוביץ'. הקהל עמד על רגליו, הריע וכמו אמר, “אלוהי הטניס, תברא לנו עוד מקנרו"