הייל מרי: צל"ש לטוראי ריאן

רקס ריאן - אני לא יכול להגיד שאני חסיד הטראש טוק של ריאן, ששיחות הטלפון למחזיקי המנויים, שההצבה של שלושה קפטנים שהיו בעברם שחקני ניו אינגלנד להטלת המטבע, שהרמיזות על כך שהעידן של ביל בליצ'יק ובריידי עומד לחלוף, הן כוס התה שלי. אני כן יכול להגיד שאף אחד, ובטח לא הג'טס, סופר את דעתי. המדולנדס היה בטירוף, גם בגלל תוכנית משחק טובה (ובניגוד לאריק מנג'יני, אצל ריאן יש גמישות וניסיון לעשות דברים חדשים כשלא הולך), וגם בזכות ההטרפה של המאמן. ההגנה נראתה כמו הגנה שרקס ריאן מאמן, מארק סאנצ'ז ממש לא נראה כמו רוקי והאנרגיות היו בלתי נדלות. רק אנקדוטה קטנה מצד חברי רחביה ברמן, סילון אדוק, שיודע לספר שגם מנג'יני וגם הרמן אדוארדס פתחו בסערה בג'טס, עד שראו כמה כישרון יש להם בידיים וחיסלו אותו. טראש טוק זה יפה, באיזשהו שלב ריאן יצטרך לדעת לשים את המעצורים, אבל כרגע אין סיבה שלא יהיו אופטימיים שם בניו ג'רזי.


צ'אד אוצ'וסינקו וסדריק בנסון - הקיץ הזה היה שקט, יחסית, בגזרה של הבנגאלס. אף אחד לא נאסר ואוצ'וסינקו השלים עם העובדה שהוא נשאר באוהיו. פתאום הכדורים של קרסון פאלמר מגיעים אליו והוא רץ איתם לאנדזון, כמו בימים הטובים. תרמה לכך גם היכולת של בנסון, שקם ממעמקי הקריירה והגיח ל-141 יארד בגרין ביי, ופתאום יש איום ממשי על הקרקע. בואו לא נטפח לבנגאלס יותר מדי על השכם, אחרי הכל המאזן שלהם הוא בסך הכל 1:1, אבל יכול להיות שיש שם תחיה מחודשת (וזה לפני שהזכרנו את אנטואן אודום וחמשת הסאקים שלו).


מאט שאוב ואנדריי ג'ונסון - בהיעדר כל הגנה, לטקסאנס אין ממש ברירה, אלא להכניס את הכדור לאנדזון. בשבוע שעבר זה הלך רע מאוד מול ההגנה של הג'טס, ונראה היה שגם השבוע תמוגר יוסטון, במיוחד אחרי הפתיחה הרצחנית של כריס ג'ונסון. שאוב נזכר איזה יהלום יש לו ביד וחילק לג'ונסון עשר מסירות ל-149 יארד עם שני טאצ'דאונים. אגב, מומלץ לראות את התפיסה לטאצ'דאון הראשון. חולני (לינק מצורף).


לא שכחנו את: פרנק גור, כריס ג'ונסון, קורט וורנר, מייק סינגלטרי, מריו מנינגהאם, דאלאס קלארק, רוני בראון, איליי מאנינג ואלוויס דומרוויל.

ביל בליצ'יק - לטום בריידי עוד תהיה לנו הזדמנות להגיע בשבועות הקרובים, ולבדוק האם היכולת הנוראית שלו במדולנדס היא עניין של טיון-אפ או משהו שמעיד על מגמה. בינתיים, לפחות, אפשר לתת לו קרדיט. בליצ'יק, לעומת זאת, נראה כמי שאיבד את המוג'ו. בצוותא עם בוב קראפט, הוא לקח את המדיניות שאותה הוא מנהיג מאז הגיע, של "המועדון מעל לכל שחקן", צעד אחד רחוק מדי עם השחרור של ריצ'רד סימור. אפשר היה לראות את זה בכל מהלך הגנתי מול הבילס או הג'טס (במחצית השניה). תומאס ג'ונס ולאון וושינגטון חתכו דרך האמצע, צ'נסי סטאקי ודסטין קלר התעללו בסקנדרי. לזכותו של בליצ'יק ייאמר שהמצבים של "כל העולם נגדי" רק מדרבנים אותו, אבל בינתיים ניו אינגלנד נראית כקבוצה שמתחילה לרדת מנכסיה המקצועיים.


ג'מארקוס ראסל - שוב אני חוזר לרחביה ברמן, שהמציא בהקשר של אוקלנד את המונח המיתולוגי "טאצ'דאון ניצחון בגארבג' טיים". זה בדיוק מה שעשו ראסל ודארן מקפאדן בקנזס סיטי. גם כשהריידרס כבר מנצחים, גם כשההגנה שלהם נראית מצוין, הם נותנים את ההרגשה של משחק טרום-עונה. השאלה היא מה יקרה קודם - ראסל יתאפס על עצמו, או שאל דייויס יבין שלא זה הפרנצ'ייז שלו פילל ויעיף אותו לכל הרוחות (בטרייד שיביא אל הריידרס את וינס יאנג...).


ג'ק דל ריו - די קשה לסכם את עידן דל ריו בג'קסונוויל, אבל נראה שמתישהו בעתיד הקרוב נצטרך לעשות את זה. ההליכה על דייויד גרארד, לא בשר ולא חלב, כפנים של המועדון מעידה על הדרך של דל ריו בשנים האחרונות, אבל מה שמפריע יותר הוא שגם הגנה, עד לא מזמן סימן ההיכר של הג'אגוארס, לא ממש קיימת שם. השאלה היא אם בג'קסונוויל חושבים שהגיע הזמן לשים את המושכות בידיים אחרות, כי הארץ המובטחת נראית רחוקה מתמיד.


לא שכחנו את: הגנת טנסי, הגנת טמפה ביי (כמה אפשר?) ובריידי קווין.

התקפת וושינגטון - ג'ים זורן ידע שכדי לשפץ את התדמית ואת הסיכויים לסגור את העונה ברדסקינס, הוא חייב לנצח ומהר, אבל הניצחון על סט. לואיס כמוהו כמעט כהפסד. לא ייתכן שקבוצה תגיע בבית חמש פעמים לרד זון ותוציא מזה שלושה שערי שדה. לא יכול להיות שקוורטרבק לא יהיה מסונכרן עם התופסים בכזו עקביות. אדומי העור הוציאו W ראשון העונה, אבל אל תתפלאו אם רצף ההפסדים הארוך של דטרויט ייקטע ביום ראשון הקרוב.


לדניאן טומלינסון - אחרי הפציעה בשבוע שעבר, טומלינסון אפילו לא עלה לשחק מול בולטימור, ונראה שהכל מוכן לחילופי משמרות ולהעברת השרביט לדארן ספרולס. קצת עצוב שהרץ הדומיננטי ביותר בעשור האחרון רואה דשא משחק כן ומשחק לא, אבל זו המציאות בקריירה של רץ אחורי ב-NFL. אגב, גם על בריאן ווסטברוק מתחילים להרגיש את השחיקה.


ברנדון ג'ייקובס - הג'איינטס על מאזן 0:2, אבל בשני משחקים רשם הרץ האחורי גדול הגוף 104 יארד בריצה בלבד. בינתיים, ניו יורק מסתדרת היטב בזכות השילוב מאנינג-מנינגהאם/סטיב סמית' באוויר, אבל גם ג'ייקובס עצמו יודע שיהיו משחקים שבהם הוא יצטרך לטחון על הקרקע. יכול להיות שהעזיבה של דרק וורד הפרה את איזון הברק-רעם-גשם של ג'ייקובס ואחמד בראדשו?


לא שכחנו את: טוני רומו.

קווין קולב: בסופו של דבר, גם ההגנה המצוינת של פילדלפיה לא יכלה למשקל הכבד שהעמיס דרו בריס על כתפיה, אבל למרות התבוסה הביתית, אפשר לשאוב עידוד מהביצועים של קולב, שכללו בין היתר טאצ'דאון של 71 יארד לדשון ג'קסון. לא ברור כמה זמן ייעדר דונובן מקנאב, אבל האיגלס יפתחו עם קולב גם במשחק הקרוב במקרה שהאחרון לא יחלים. כשעל הספסל יושבים ג'ף גארסיה ומייקל ויק, מדובר בהצהרת אמון רצינית ביותר. עכשיו רק נותר, מבחינת אוהדי העיטמים, לקוות שקולב ינצל אותה לטובה.


ג'ף ריד - יש איזושהי תחושה של היבריס בפיטסבורג. ההתנהגות והנון-שלאנט על המגרש ומחוצה לו, משדרים משהו שנע בין שובע לביטחון-יתר. כך גם היו בשיקגו הבעיטות של ריד, בועט אמין ומדויק ששורד כבר מספר עונות במגרש הקשה ביותר לבועטים, וכשל פעמיים דווקא בסולג'רספילד הידידותי. בסופו של דבר, ריד יידע להתאושש, ויותר מכך - יכול להיות שההפסד הזה יחזיר את מייק טומלין והשחקנים שלו לקרקע.


מיאמי דולפינס - פתיחה של 2:0 לא יכולה להעלות חיוך על הפנים של טוני ספראנו, אבל אי אפשר להתעלם מהלו"ז הקשה שסידרה ההגרלה ליונקים. הוויילדקאט, אותו שכללה בשנה שעברה מיאמי לדרגת אמנות, עדיין עובד, ולראיה המספרים המפלצתיים של רוני בראון מול אינדיאנפוליס, אבל אין מה לעשות - לקבוצה הזו יש כברת דרך ללכת לפני שתהפוך לאחת מאריות הליגה. מיאמי נוסעת לסן דייגו ומארחת את בפאלו בשבועיים הבאים, שאחריהם ה"לא נורא" עלול להפוך ל"לא נעים". בינתיים, לפחות, אפשר לתת לספראנו קרדיט על העבודה הטובה שהוא עושה בקבוצה.

זו לא פינה קבועה, אבל פייטון מאנינג יש רק אחד, ואי אפשר שלא להצדיע לשחקן הטוב והיציב ביותר על מגרש הפוטבול ב-11 העונות האחרונות. כשאתה שובר שיא, כל שיא, של ג'וני יונייטס, אתה חייב להיות טוב. כשאתה עושה את זה כמו פייטון מאנינג, אתה חייב להיות הכי טוב. עם דאלאס קלארק כתופס-מטרה, עם טאצ'דאון ניצחון לאיזה ברנש בשם פייר גארסון, וכל זה כשמיאמי מחזיקה 30 דקות (!) יותר בכדור, מאנינג רשם במיאמי 303 יארד. אין מה להוסיף.

יארדים במסירה:

1. פיליפ ריברס (סן דייגו) - 688
2. דרו בריס (ניו אורלינס) - 669
3. פייטון מאנינג (אינדיאנפוליס) - 604
4. טום בריידי (ניו אינגלנד) - 594
5. איליי מאנינג (ניו יורק ג'איינטס) - 586

יארדים בריצה:

1. אדריאן פיטרסון (מינסוטה) - 272
2. כריס ג'ונסון (טנסי) - 254
3. פרנק גור (סן פרנסיסקו) - 237
4. מייק בל (ניו אורלינס) - 229
5. פרד ג'קסון (בפאלו) - 220

יארדים בתפיסה:

1. דאלאס קלארק (אינדיאנפוליס) - 222
2. סנטוניו הולמס (פיטסבורג), סטיב סמית' (ניו יורק ג'איינטס) - 214
4. מריו מנינגהאם (ניו יורק ג'איינטס) - 208
5. רג'י ויין (אינדיאנפוליס) - 199

תיקולים:

1. תומאס דייויס (קרוליינה) - 28)
2. קית' אליסון (בפאלו), לונדון פלטשר (וושינגטון) - 27
4. ג'יימס לאורינייטיס (סט. לואיס) - 22
5. סטיבן קופר (סן דייגו) - 20

הפלות קוורטרבק:

1. אנטואן אודום (סינסינטי) - 7
2. אלוויס דומרוויל (דנבר) - 4
3. גרג אליס (אוקלנד), לורנס ג'קסון (סיאטל) - 3
5. ג'ון אייברהם (אטלנטה) - 2

חטיפות:

1. מייקל האף (אוקלנד), דארן שארפר (ניו אורלינס) - 3
3. שלדון בראון (פילדלפיה), אנטואן קייסון (סן דייגו), צ'אד גרינוויי (מינסוטה) - 2