עוד סטארט-אפ ישראלי?

ביום ראשון השיגה אלבסטה ב', מהליגה הרביעית בספרד, ניצחון ליגה שלישי ברציפות ועלתה לראש הטבלה עם מאזן מושלם. אלבסטה גברה 1:2 על מורה, קבוצה המייצגת עיירה קטנה הסמוכה לעיר טולדו, מצמד שערים של נס זמיר. הקשר הישראלי, עוד לא בן 19, סחט מחמאות מאנשי קבוצתו שהבטיחו לו: "אם תמשיך כך, תקודם לקבוצה הבכירה". הליגה הרביעית זוכה לסיקור מועט בתקשורת הספרדית, אבל שם, על המגרשים הנידחים, זמיר מקווה לבצע את הפריצה שתכניס אותו לתודעה. לתודעה שלכם. שלנו והכי חשוב לתודעה של מאמני הנבחרות בישראל.

זמיר הוא רק דוגמא מייצגת. הוא אחד ממספר ילדים, ביניהם גם אלי זיזוב (18), שחקן קבוצת הנוער של בראגה, שעזבו הכל במטרה לרדוף אחרי החלום. ילדים שנלחמים בקור, בבדידות, בגעגועים למשפחה ולחברים. ילדים שויתרו על הנוחות שבלשחק במחלקות נוער בישראל, בכירות ככל שיהיו, ומנסים להגיע לקבוצה אירופאית דרך עבודה קשה שעוברת בקבוצות הנוער והמילואים. הקשיים הרבים או לחלופין הסיכויים הנמוכים להצלחה החזירו לישראל לא מעט צעירים כמו שי בירוק, גיל בלומשטיין, לוטם זינו ואפילו יוסי בניון בזמנו. את התוצאות של אלה ששרדו ניתן לראות הלכה למעשה בדוגמאות כמו בן סהר או גיא אסולין.

בנוסף לכל הקשיים, הצעירים צמאים בעיקר להכרה. הסיקור התקשורתי לו הם זוכים בישראל הוא מצומצם ביותר וככל הנראה מוביל לתופעה חמורה יותר. מאמני הנבחרות מתקשים לעקוב אחרי שחקנים צעירים שלא משחקים בישראל, לא באים לראות את השחקנים בפעולה ולא מקבלים מידע מספק, שיאפשר להם שיקול דעת באם לזמן את אותם שחקנים לסגל. עד שאחד מהצעירים יהפוך להיות בן סהר הבא, זו הזדמנות מצוינת לקבל הצצה על החיים של כדורגלן ישראלי צעיר באירופה שמוכן להקריב הכל בשביל להגשים חלום. בלי קיצורי דרך.

"השנה הראשונה הייתה הקשה מכולן. בחופשים, חיפשתי בכל הזדמנות לחזור הביתה, אפילו לכמה ימים. עברתי ימים לא קלים", מספר ניר מנצור. המגן השמאלי בן ה-18 שהגיע מבית"ר ירושלים, פתח את עונתו השלישית במחלקת הנוער של מועדון הפאר ריאל מדריד וכעת הוא משתייך לסגל קבוצת הנוער הבכירה של הבלאנקוס. "בשנה השנייה התחלתי להסתגל. עברתי לפנימייה של המועדון, הכרתי את החברים לקבוצה ועברתי שנה יותר קלה". לאחר שסיים אשתקד את לימודיו, הועבר מנצור לדירה משלו מרחק הליכה מהסנטיאגו ברנבאו.

"קשה מאוד לחיות לבד בלי המשפחה", מוסיף זמיר מאלבסטה. "בתחילת הדרך, היה לי מאוד קשה. חשבתי על הבית ועברו מחשבות על חזרה. המשפחה שלי תומכת, מעודדת ובאה לבקר. כשאתה רואה את רמת הכדורגל, מתקני האימונים וצורת ההתנהלות, אתה מבין שאין מה לעשות. המטרה מקדשת את האמצעים. יש כאן לאן להתקדם והחלום להגיע לקבוצה בוגרת תמיד נמצא בראש". זמיר החל את דרכו בתחילת העונה שעברה בקבוצת הנוער של חטאפה. בקיץ, קיבל הזדמנות לקפוץ כיתה לקבוצת המילואים, אך בחר לעבור לאלבסטה: "הרגשתי שיהיה לי קל יותר לעלות לקבוצה הבכירה באלבסטה מאשר בחטאפה, במיוחד שאני שחקן זר. באלבסטה מרוצים ממני והמטרה היא לעבוד קשה ולהתקדם לקבוצה הבכירה, בליגה השנייה".

ברגעים הקשים של הבדידות והקושי, החלום להפוך להגיע לקבוצה הבוגרת הוא זה שמחזיק את הצעירים ומונע מהם להישבר. במדריד, כמו גם בישראל, קיימת הערכה גדולה למנצור ואופטימיות באשר לסיכוייו העתידיים ללבוש את המדים הלבנים של הקבוצה הבכירה. "בתור ילד שמשחק מגיל 9 וויתר על הרבה דברים בחיים כמו חברים ויציאות, אני חושב שלשחק במועדון כמו ריאל מדריד זו מתנה לכל שחקן והרבה היו מתחלפים איתי. כשקשה, אני חושב על זה ומקבל את הכוח להמשיך. ברור שהמטרה היא להגיע כמה שיותר למעלה, אבל אני צריך להיות מציאותי", אומר המגן בגילוי לב ומסביר: "לא הרבה מצליחים לקבל צ'אנס ולהגיע בוגרים, אבל אם זה לא יהיה במדריד, זה יקרה במקום אחר".

לעומת מנצור וזמיר שיצאו לבד לאירופה, הסיפור של דניאל מזר שונה במקצת. הקשר בן ה-17, בנו של הזמר דורון מזר, יצא לגרמניה לפני כארבע שנים מלווה באמו והצטרף למחלקת הנוער של הרטה ברלין. כעת, בעונתו החמישית בגרמניה, הוא משחק בקבוצת הנוער של דינמו דרזדן. "למרות שקבוצת הבוגרים בליגה השלישית, העבודה כאן מצוינת ואני מתקדם. השאיפה היא להגיע תוך שנה שנתיים לבונדסליגה. קבוצות כמו וולפסבורג והאנובר מכירות אותי ואני נמצא בפנקסים שלהן", מספר מזר על החלום הפרטי שלו.

בכלל, התופעה של שחקנים צעירים ישראלים המשחקים בקבוצות אירופאיות אינה חדשה, אבל עדיין מתקבלת במחוזותינו בחשדנות. הסיקור התקשורתי מועט והדיווחים אינם שוטפים. כך שמעבר לקשיי הבדידות, השפה והאימונים המפרכים בשעות הבוקר המוקדמות לפני הלימודים, הילדים נאלצים להתמודד עם בעיה נוספת – חוסר הכרה. "זה מפריע לי", מודה זמיר. "היה טוב יותר בשבילי אם היו יודעים מה אני עושה וחבל שזה המצב. יהיה נחמד אם תהיה יותר התעניינות בי ובשחקנים אחרים שמשחקים בחוץ, אבל לצערי, זה המצב".

חוסר ההכרה הזה הופך לבעיה של ממש כאשר הוא מגיע לדרגים המכריעים, קרי מאמני הנבחרות הצעירות. "האמת, שאף אחד בישראל לא דיבר איתי על זימון לנבחרת", מספר מזר. "זה קצת מפתיע אותי, אבל כל דבר יבוא בזמנו. כרגע, אני לא מרגיש שזה פוגע בי מקצועית". זמיר, לו הופעה אחת בנבחרת הצעירה, מוסיף: "אף אחד לא דיבר איתי, אבל הבנתי ששוחחו עם הסוכן שלי. אולי מבחינת המאמנים קשה לבוא ולעקוב אחרינו. אני מאוד רוצה לשחק בנבחרת. ללבוש את המדים הלאומיים ולייצג את המדינה זה חלום של כל שחקן". לעומתם, מנצור דווקא חבר קבוע בסגל נבחרת הנוער ונמצא בקשר שוטף עם גיא עזורי, שמכיר היטב את השחקן מימיו בבית"ר ירושלים.

מכשול נוסף שעומד בפני אותם צעירים להגשמת החלום הוא עניין השירות הצבאי. עמוס סאסי ושלומי דהאן כיכבו בקבוצת הנוער של בורוסיה דורטמונד, אך כשנאלצו לשוב ארצה ולהתגייס, ההצלחה והחלום נקטעו דווקא בתקופה הקריטית ביותר בהתפתחות של שחקן. דוגמא טרייה יותר היא זו של בן סהר, שמנהל כבר שנים מלחמות עיקשות עם ראשי צה"ל על מנת שיוכל להמשיך בקריירה האירופית שלו ללא הפרעה. כבר שנים שהנושא הזה הוא הרגיש ביותר בכל מה שקשור בכדורגלנים ישראלים צעירים. מצד אחד, שירות צבאי הוא תנאי מחייב לשחק בנבחרת הבוגרת ומצד שני, הוא פוגע קשות בשחקנים שמנסים לבנות את הקריירה שלהם בחו"ל מגיל צעיר.

מזר הצליח להימנע מהבעיה. העובדה שיצא לחו"ל עם הוריו לפני גיל 14, לא מחייבת אותו להתגייס. זמיר, לעומתו, נאבק גם הוא על מנת להישאר בספרד ולהמשיך את ההתקדמות במדים של אלבסטה: "אני לא יודע מה יקרה עם הצבא", מסביר הקשר. "בינתיים הסכימו לדחות לי את הגיוס. לפי דעתי, לשחקנים ברמות כמו בן (סהר) צריך לתת את האפשרות להמשיך באירופה ולא לגרום להם לחזור לארץ לעשות טירונות או שירות מלא".

למרות כל הקשיים, ולמרות שגם התמדה ויכולת לא מהווה ערובה להצלחה, היתרונות במעבר בגיל צעיר לאירופה ברורים. אמנם התמונה המצטיירת מחייהם של הכדורגלנים הצעירים בחו"ל אינה ורודה, אבל לדבריהם, הרווח הנקי שווה את המאמץ. "מה שלומדים פה, אי אפשר ללמוד בארץ", מסביר מנצור. "למדתי המון בשנים שאני כאן ואני עדיין לומד. ריאל זה מועדון שיכול לתת לי הרבה. התנאים? אין מה להגיד. השם אומר הכל. בריאל הכל בנוי בשביל השחקן. כמו שעון, כמו מכונה. קמים לארוחת בוקר, אימון בוקר, אימון בחדר הכושר, ארוחה, מנוחה ועוד אימון".

"בישראל, היינו מתאמנים ארבע פעמים בשבוע", עומד מזר על ההבדלים למחלקות הנוער המקומיות. "כאן אני מתאמן לפחות פעם אחת ביום, עובד בחדר כושר ומקבל אקסטרה אימונים עם מספר שחקנים והמאמן. גם התנאים והמגרשים ממש טובים". כשמזר נשאל האם הוא ממליץ לשחקנים אחרים ללכת בדרכו, הוא יורה בלי להסס: "אני ממליץ לכל שחקן צעיר לעשות את הצעד הזה. אי אפשר לתאר כמה העבודה 'הגרמנית' תרמה לי. הגעתי לכאן בן אדם אחד ועכשיו אני בן אדם אחר לגמרי מבחינה גופנית, מבחינת כדורגל ומבחינת החינוך".

לצד הניסיונות של מנצור, זמיר, מזר ואחרים להגשים את חלומם, מתפתח בשנים האחרונות טרנד חדש. פחות רצוי ומבורך. ילדים שיוצאים בגיל צעיר מאוד ומחפשים את מזלם במבחנים באקדמיות שונות ברחבי היבשת. מדובר באקדמיות ללא קבוצת בוגרים, שמרכזות אליהן סקאוטים שבאים להתרשם. בני לם, המנהל המקצועי במחלקת הנוער של מכבי נתניה, ואחד שהוציא מספר שחקנים לחו"ל מתרעם: "אני לא מאמין בילדים שיוצאים לאירופה בגיל 12-15. סוכנים מוכרים אשליה לילד ולהורים ומנצלים את טוב ליבם. אני מאמין בשחקן שנמצא בנבחרת בגיל 16-17 ומתגלה על ידי סקאוט של מועדון מסודר. להוציא שחקן בן 9 או 10 לחו"ל זה עוול, זה לא מתאים וזה לא נראה טוב. היום, יותר מדי ילדים יוצאים להרפתקה על חשבונם ומחפשים את המזל".