המשורר האמריקאי המפורסם רוברט פרוסט אמר, כידוע, שבשום מקום בארצות הברית הוא אינו מרגיש בבית כבמשחק בייסבול. ואני במשך שבועיים בפריס הרגשתי כמו תייר, עד שכל הבדלי השפה והתרבות ושאר גדרות שהקים לעצמו האדם נבלעו בשאון שאגת אוהדי פריס סאן ז'רמן, כאן זה פריס", במשחקם נגד ליל. לא היית בעיר, עד שלא היית באירוע ספורט שלה: אם, על פי אפלטון, נפשו של האדם בנויה כמירוץ סוסים ומבנה נפשה של עיר הוא כמבנה נפשו של האדם, הרי שטבעה האמיתי יכול להיחשף רק לאורו של אירוע ספורט. לכן, כשלפני שנתיים שהיתי בקנזס סיטי במשך שבע שעות, התעקשתי לבלות שלוש מתוכן במשחק בייסבול מקומי. ולכן, כשהגעתי לאמסטרדם למשך יומיים בסוף השבוע הקודם, התאכזבתי עמוקות לגלות שאין אירוע ספורט בנמצא. מה אני עושה כאן ( חוץ מלנכוח בחתונה של דוד שלי?)
בזמן המועט שעמד לרשותי עשיתי מספר דברים טיפסתי במדרגות התלולות של המלון, שטתי בתעלות העיר, תרתי אחר פסל הליברדייה, ביקרתי במוזיאון ואן גוך ובעיקר למדתי דבר אחד חשוב: לא צריך לראות כדורגל כדי "לראות" כדורגל. את הדרך החדשה הזאת לראות כדורגל למדתי מספרו של דייויד וינר על הכדורגל ההולנדי, "אורנג' מבריק", שקראתי בשבוע לפני בואי; שהרי ידוע כי למקומות חדשים אין מגיעים מבלי לקרוא קודם לכן על הכדורגל המשוחק בהם. אף פעם לא נעזרתי במדריך טוב יותר למטייל.
אל תתעסק עם היוהאן
את הכסף אולי סופרים במדרגות, אבל לא בהולנד. צרות להחריד, תלולות להפליא, הן תובעות את מלוא תשומת הלב בעת הירידה או העלייה בהן. לא רק משום שהן מענישות בחומרה על היעדר תשומת לב, אלא משום שמהן עצמן נשקף אלמנט אחד בפילוסופיית הכדורגל ההולנדי: ההולנדים בונים מדרגות כפי שהם בונים התקפות ומגננות. הם בונים את המדרגות שלהם צרות ותלולות לא רק ולא תמיד מהטעם הפרקטי של חיסכון במקום; גם באיזורים כפריים מרווחים יותר בנויות המדרגות כך, והרכבות ההולנדיות אינן רחבות יותר. בסופו של דבר, הם בונים אותן כך משום שתחת אופק של שמיים עצומים הנפרשים כמרחק מראה העין לכל אורך ארצם השטוחה ההולנדים סובלים מ"טראומה מרחבית", שעליה הם מפצים באמצעות מבנים גבוהים וצרים. הטראומה הזאת באה לידי ביטוי במגרש בהתמקדות אובססיבית במרחב, בניסיון ליצור אותו בהתקפה ולהכחיד אותו בהגנה, כפי שעשו אבות אבותיהם במלחמת העצמאות שלהם נגד ספרד במאה ה-16 שעה שהציפו את השדות שבין עריהם הבצורות. איך מייצרים שטח ריק? הולנד עצמה, שבה קשה להבחין בין הטבעי והמלאכותי, מהווה תשובה לשאלה. חלקים גדולים משטחה נמשו מהמים, נכבשו חזרה מהטבע, באמצעות סכרים ומערכות ניקוז. כפי שאומרים ההולנדים, אלוהים ברא את העולם, אבל ההולנדים בראו את הולנד" (זה נשמע יותר טוב בשפה שבה שם המדינה שונה משם האזרחים).
כאחת המדינות הצפופות עלי אדמות, בה על כל מטר רבוע יש לתת דין וחשבון, גם בארכיטקטורה ההולנדית משתקף הכדורגל המקומי. חצי מאה לפני שפותח ה"טוטאל פוטבול" ההולנדי, היתה "ארכיטקטורה טוטאלית. ארכיטקטים של תחילת המאה ביקשו שכל פרט מפרטיו של כל מבנה בעיר ימלא תפקיד בקונצפט מגובש אחד. אבל בו בזמן שכל פרט נדרש לאישור, הוקצה מקום בתוכניות המתאר לביטויים של יצירתיות אישית. אותה גמישות באה לידי ביטוי גם בגישתם של הארכיטקטים הסטרוקטורליסטים של שנות ה-60', שבחזונם האנטי-היררכי כל מבנה היה מסוגל למלא תפקידים שונים במסגרת המערכת השכונתית או העירונית. וכך היה גם בכדורגל שהחלה לשחק אייאקס לקראת סוף אותו עשור. מגנים התקיפו וחלוצים הגנו, וכשהחלוצים חזרו להתקיף אז המגנים שבו להגנה, הכל בתיאום וכחלק ממערכת אחת שזיווגה אחריות קולקטיבית עם ביטוי אינדיבידואלי.
שורשי הנטייה ההולנדית לשוויון ולדמוקרטיה נטועים בימי הביניים, בשיתוף הפעולה שנדרש כדי לבנות סכרים ולמנוע שטפונות. כך, כאשר וים ואן הנחם שקל לעבור לשחק במארסיי הצרפתית ב-1975, הוא ביקש להיוועץ באשתו ובשניים מחבריו. לאחר שדעותיהם נחלקו בתיקו 2:2, הוא פנה לכלבו והורה לו לנבוח או לזוז אם ברצונו לעבור. הכלב נותר במקומו. וכך עשה ואן הנחם, גם כעבור שלוש שנים כשפרש מהנבחרת ההולנדית ערב גביע העולם על רקע התנגדות להיררכיה הכלכלית שהונהגה בנבחרת. גם היום מדברים מאמנים הולנדיים כמעט במונחים של "אמנה חברתית" המתקיימת בין שחקני הקבוצה. בשנותיה הגדולות ביותר של אייאקס, כשהיתה אלופת אירופה שלוש שנים ברציפות, שחקני הקבוצה ניהלו את עצמם בחופש חסר תקדים, אלא שהיתה זו השיטה הדמוקרטית שלבסוף הביאה לנפילתה. ההצבעות שערכו לתפקיד הקפטן ב-73' פילגו את הקבוצה וגרמו לעזיבת כוכבה, יוהאן קרויף. חולשת הדמוקרטיה ההולנדית טמונה בסרבולה הבירוקרטי, באיטיות שבה מגבשים קונצנזוס; בכדורגל, טוענים חלק משחקני אותה קבוצה, דרוש מנהיג אבסולוטי.
קרויף, במובנים מסוימים, היה המנהיג הזה. הוא היה ארכיטקט הבנייה הווירטואוזית על המגרש, "הגיאומטר הנצחי של וולטייר, ומחוצה לו הוא היה חשוב עוד יותר. הוא היה סמל לשנות ה-60' התוססות שהסעירו את אמסטרדם הרדומה והפכו אותה למה שהיא היום. באישיותו הפרדוקסלית הוא גילם את השילוב בין אינדיבידואליזם וקולקטיביות. פני הדור לא היו כפני הכלב של ואן הנחם, אלא כפניו שלו מילולית. המהפכה התרבותית הונעה על ידי אסיפות של אנרכיסטים שהתרכזו סביב פסל הליברדייה, המציג נער רחוב צעיר. בחזותו, יש אומרים, מזכיר הנער בפסל את קרויף הצעיר.
התוצאה של החיים
היום קרויף הוא זקן. גם אל הפסל כבר אין עולים לרגל. משני צדיו עומדים פילים צבעוניים, שניים מתוך עשרות שמסתובבים באמסטרדם היום, כמו פסלי האריות בירושלים לפני מספר שנים. האנשים שעוברים במקום היום אינם שועים אל פסלו ההיסטורי האפור של הנער סתור-השיער, הם נמשכים אל הפילים הבוהקים והמסיביים, שיופיים ברור ואופיים מחבק. הם הפרוטוטיפ של הכדורגלן המודרני: בהמות בנויות לתלפיות, נאות למראה וידידותיות למשווק לא גאונים מיוסרים ודקיקים בעלי אישיות קוצנית. אבל פילים יש הרבה ברחבי אמסטרדם, ליברדייה יש רק אחת. והם לא כאן לזמן רב, הם מיועדים בקרוב למכירה פומבית; מורשתו של קרויף, לעומת זאת, עדיין בועטת.
זחיחות שאננה ניבטת מפניו של הנער המפוסל, הבטוח בעליונותו. גם היום לקרויף אין חרטות על ההפסד 2:1 למערב גרמניה השנואה בגמר גביע העולם 1974, הפסד שהותיר פצע שותת בלב האומה. אני לא חי את חיי עם רגשות אשם שלא זכיתי בגביע עולם. שיחקתי בקבוצה פנטסטית שהסבה הנאה למיליוני אנשים. אין מדליה טובה יותר ממחמאה על הסטייל שלך". (קרויף היה לא רק אמן ברוחו, אלא גם ברגליו: כוריאוגרפים שאבו השראה מהתנועה שלו על המגרש, ורקדן הבלט הרוסי נורייב צפה בו בקנאות ומתוך קנאה). וזו, לטענת מאמן הנבחרת לשעבר ליאו בינהאקר, הבעיה של הכדורגל ההולנדי ההתעקשות על סגנון, גם על פני ניצחון. "תשעים אחוז מהקבוצות באות לנצח", הוא נאנח, "אבל תמיד יש נבחרת אחת שרק רוצה להראות כמה היא טובה זאת הולנד".
כך שאת הכסף לא סופרים בהולנד בכלל, לא במדרגות ולא בשום מקום אחר, גם משום שאינו חשוב וגם מפני שאינם זוכים בו וגם מפני שלפעמים הם רבים עליו במקום לזכות בו, ובעיקר משום שלדברי בינהאקר חסר לה "קילר אינסטינקט". דא עקא, יש לה יכולת להרוג היא רק מפנה אותה כלפי עצמה. האמנות ההולנדית מתאפיינת במידה רבה באותה אובססיה מרחבית, אבל אצל נציגה המפורסם ביותר אפשר למצוא את יצר האובדנות שצץ כל קיץ שני וגורם לנבחרת ההולנדית להכשיל את עצמה, טורניר אחרי טורניר, בדרך כזאת או אחרת, פעם אחר פעם. ההסבר הרווח ביותר חוזר לאותה מסורת של שוויוניות, שמקשה על קבלת סמכות, ולאותה נטייה דמוקרטית שזורעת פירוד. תיאוריות אחרות כורכות את היהירות ההולנדית עם חוסר ביטחון ששורשיו בקלוויניזם, וקושרות את חוסר היכולת ללמוד מטעויות העבר עם חוסר הפופולריות של הטיפול הפסיכולוגי בהולנד. לבסוף, מביא וינר תיאוריה המדברת על "גאווה כמעט-לאומנית שבה הם שוללים זהות לאומית". לא פלא, אם כן, שהם לא מצליחים להתאחד סביב הזהות הלאומית היא לא באמת שם.
ובאמת, כשהגעתי לאמסטרדם באותו סוף שבוע של כדורגל בינלאומי, הם לא היו שם. הם לא שיחקו באותו יום, ובהיעדרם נאלצתי לראות כדורגל בדרך שונה מזו המקובלת. לא ראיתי כדור, וגם לא היו שחקנים שהכניסו אותו לשערים. אבל כדורגל היה בכל מקום סביבי, ומהבחינה הזו שלא ראיתי כדורים מפרפרים ברשתות, המשחק שראיתי לא היה שונה מכל משחק שבאמת נגמר בתיקו אפס. אדם גופניק, הסופר והעיתונאי של ה"ניו יורקר", כתב פעם: יש משהו מו?כר בתחרות שבה אף אחד לא מנצח ואף אחד לא מבקיע. אפס-אפס הוא התוצאה של החיים". כך שבסופו של דבר היה אחלה משחק, עדין ואלגנטי ואינטליגנטי כמו העיר שאירחה אותו; ואם כבר, ראיתי הרבה משחקים שנגמרו ב-0:0 והיו פחות טובים.