חמישיית החמישיות: בוסטון

קדנציה בקבוצה: 1951 – 1963 (כל הקריירה, למעט קאמבקון של 7 משחקים בסינסינטי בגיל 41)

רזומה: 6 אליפויות, אם.וי.פי (1957), 10 פעמים בחמישיית העונה, פעמיים בחמישיית העונה השנייה, 13 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1956 (18.8 נקודות, 6.8 ריבאונדים, 8.9 אסיסטים)

קצת פרה-היסטורי, אבל עדיין גדול רכזי הסלטיקס. המנוע של ההתקפה המתפרצת הקטלנית של הירוקים. ברגע שנפתרה בעיית הריבאונד המעיקה של הקבוצה עם בואו של ביל ראסל, הריץ הקוסם הקטן את הקבוצה ל-6 אליפויות ב-7 עונותיו האחרונות. כמוסר וכמכדרר היה פנומן שהקדים את זמנו. חולשתו הייתה הקליעה הפרימטיבית, אך זו היתה חולשה יחסית שכן אחוזי הקליעה החלשים שלו נחשבו לממוצעים בזמנו. המספרים אולי לא מנקרי עיניים ממבט ראשון, אבל יש לזכור כי מספרי האסיסטים הצנועים יחסית נבעו מרישום אסיסטים שמרני ונכון יותר מזה שנהוג כיום. ועדיין, המספרים הצנועים לכאורה הספיקו לו למלכות האסיסטים, 8 פעמים רצופות.

מועמדים נוספים:
קוזי היה הראשון והידוע בשרשרת של רכזים נהדרים שעברו בבוסטון. מחליפו היה קיי סי ג'ונס, שהיה ההיפך הגמור ממנו מבחינת סגנון; שחקן הגנה מעולה ורכז שקול וחכם. למרות שלא היה איום כקלעי היה טוב מספיק לזכות ב-8 אליפויות ולהיבחר להיכל התהילה. מי שלא זכה לכבוד הזה, אבל בהחלט היה ראוי, הוא ג'ו ג'ו ווייט, ה-MVP של סדרת הגמר ב-76' ושריכז את הסלטיקס לשתי אליפויות בשנות השבעים. מילה טובה נזרוק גם לנייט "טייני" ארצ'יבלד שהפך מסקורר בלתי ניתן לעצירה בקבוצות קטנות לרכז טהור אמיתי בקבוצה גדולה – הסלטיקס של ראשית שנות השמונים. זכה באליפות ב-81' ופציעתו כנראה עלתה לבוסטון באליפות בשנה הבאה. אחריו הגיע תורו של דניס ג'ונסון המופלא. די ג'יי הגיע לסלטיקס תמורת הסנטר המחליף ריק רובי עם מוניטין של אחד הגארדים המוכשרים והבעייתיים בליגה. בבוסטון עבר הסבה לתפקיד הרכז וסייע לסלטיקס להשיג שתי טבעות אליפות כמנהל משחק, שחקן קלאץ' נהדר וסטופר הגנתי גדול.

קדנציה בקבוצה: 1958 – 1969 (כל הקריירה)

רזומה: 10 אליפויות, 3 פעמים בחמישיית העונה השנייה, 5 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1965 (25.9 נקודות, 5.1 ריבאונדים)

סווינגמן נהדר שעושה הכל. שני בטבלת האליפויות של כל הזמנים, ולא במקרה: ג'ונס היה איש הקלאץ' של הסלטיקס. השתתף ב-9 משחקי שבע וניצח את כולם, כאשר הממוצע שלו בהם עומד על 27 נקודות לאורך הקריירה, כולל שיא של 47 נקודות שעומד עד היום. הזריקות החשובות הלכו אליו, וברוך השם, בשושלת של שנות השישים היו הרבה כאלה. היטיב להשתמש בחסימות, בתנועה ללא כדור ובפיק אנד רול. קלעי קטלני בעל שחרור מהיר. אמן השימוש בקרש. אלמוניותו היחסית היא בגדר שערורייה.

מועמדים נוספים:
ביל שארמאן היה גדול הפיור שוטרים של שנות החמישים ומי שנחשב לקלעי הטהור הטוב ביותר עד לג'רי ווסט. היה הגארד השני בטיבו בליגה אחרי בוב קוזי והרכיב עימו קו אחורי אגדי. חבר בהיכל התהילה ובחמישים הגדולים של ה-NBA. המשיך לקריירת אימון מצליחה. הייתי רוצה לזרוק כאן מילה גם לרג'י לואיס ז"ל ועם דני איינג', ריי אלן, דון צ'ייני וצ'ארלי סקוט הסליחה. לואיס נמשח כמושיע של הסלטיקס המזדקנים בסוף האייטיז, מטלה שהייתה קצת גדולה עליו, אבל בכל זאת היטיב לשחק כ-2 או כ-3, תוך שהוא מונע מהקבוצה המזדקנת לקרוס אל מחוזות הלוטרי, ואף מוביל אותם פעמיים אל הסיבוב השני. מותו מהתקף לב בגיל 27 סימן את סיומו הטראגי של עידן בבוסטון, ותחילתה של התקופה הגרועה בתולדות המועדון.

קדנציה בקבוצה: 1980 – 1992 (כל הקריירה)

רזומה: 3 אליפויות, פעמיים אם.וי.פי של סדרת הגמר, 3 פעמים אם.וי.פי של העונה הרגילה, 9 פעמים בחמישיית העונה, פעם אחת בחמישיית העונה השנייה, 3 פעמים בחמישיית ההגנה השנייה, 12 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1986 (25.8 נקודות, 9.8 ריבאונדים, 6.8 אסיסטים, 2.0 חטיפות)

המילה גאון מושלכת ביתר ליברליות בחברה שלנו וזה פוגע בגאונים האמיתיים והמאוד נדירים. כמה גאוני כדורסל אתם זוכרים (לא פנומנים אתלטיים, אלא גאונים של ממש)? עשרה? חמישה? שלושה? מג'יק היה כזה, ראסל היה כזה, בירד היה כזה; מוח כדורסל שלא היה כדוגמתו. בירד לא היה מסוגל לשמור על סבתא שלכם באחד על אחד, אבל אף אחד לא שבר כל כך הרבה מהלכי התקפה של היריב, כולל התקפות מתפרצות של שניים או שלושה על אחד. הרגיש את המשחק כמו חוש שישי. מג'יק היה מוסר מסירות עיוורות במתפרצת; בירד מסר אותן במשחק עומד. היה על הדרך המהירה למעמד גדול הכדורסלנים בהיסטוריה לפני שמזל רע ופציעות (שלו ושל לחבריו לקבוצה) הסיטו אותו קצת מהמסלול. לא בהכרח קלעי טוב מדני איינג' או מסקוט וודמן, חבריו לקבוצה, אבל הוא קבר אותן כשצריך וכשבאמת היה צריך, לא הייתה כתובת טובה יותר. אגדה שהייתה באמת.

מועמדים נוספים:
ג'ון האבליצ'ק התחיל את הקריירה בתור האיש השישי האולטימטיבי. לא רק נקודות מיידיות מהספסל אלא משחק שלם ומגוון; שיחק ארבע עמדות בשני צידי המגרש. מאוחר יותר עלה לחמישייה והיה לכוכב הקבוצה. זכה ב-8 אליפויות בשנות השישים והשבעים וסיים קריירה של 16 שנה עם ממוצעים של 21 נקודות, 6 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. מילה של כבוד מגיעה גם לפול פירס, כמובן, כוכב הקבוצה בעשור הנוכחי. נשא על גבו את הסלטיקס במשך הרבה שנים קשות ולא תמיד קיבל את ההערכה הראויה. אחד משחקני הקלאץ' הטובים בליגה. מכונת התקפה משומנת שהראה גם הגנה בנקודות חשובות באמת. אחרי הרבה עונות מתסכלות קיבל את ההזדמנות להוכיח שהוא ווינר ואלוף אמיתי, כיאה למסורת של הסלטיקס, ולא אכזב.

קדנציה בקבוצה: 1981 – 1993 (כל הקריירה)

רזומה: 3 אליפויות, חמישיית העונה (1987), 3 פעמים בחמישיית ההגנה, 3 פעמים בחמישיית ההגנה השנייה, 7 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1987 (26.1 נקודות, 60.4% מהשדה, 9.9 ריבאונדים, 2.2 חסימות)

שתי הנקודות הבטוחות בכדורסל; זרוק למקהייל את הכדור בלואו פוסט ורד להגנה. הוא כבר ימצא דרך לשים אותו בסל. שחקן הגנה מעולה; הרבה לשמור על סנטרים וסמול פורוורדים ולעיתים גם על גארדים. בחמש עונותיו הראשונות עלה מהספסל. נפצע במהלך עונת 87' והמשיך לשחק על רגל שבורה. למרות הפציעה סיים רביעי בהצבעות ל-MVP, אחרי מג'יק, ג'ורדן ובירד. לא היה אותו שחקן אחר כך. שיאו היה קצר יחסית, אבל בפרק זמן זה אף אחד לא שיחק את העמדה טוב ממנו.

מועמדים נוספים:
כשמקהייל היה השחקן השישי של הסלטיקס, האיש ששיחק לפניו היה סדריק מקסוול. מקסוול, סקורר יעיל במיוחד (55% מהשדה בקריירה) היה כוכב הקבוצה בימים שלפני בירד ושחקן חשוב ביותר עמוק לתוך שנות השמונים. היה ה-MVP של הגמר ב-81' ובמשחק השביעי של גמר 84' הוביל את הסלטיקס לניצחון על הלייקרס. בסופו של דבר הועבר תמורת ביל וולטון כשמקהייל היה מוכן לפרוץ כשחקן חמישייה. אבל עוד לפני שנות השמונים היו לסלטיקס שחקנים מעולים בעמדה 4. טום היינסון היה רוקי השנה באותה שנה שראסל נכנס לליגה, כזה שהשיג 8 אליפויות ב-9 עונותיו בליגה. הוחלף באופן מושלם ע"י ביילי האוול, גם הוא בהיכל התהילה, גם הוא עזר לסלטיקס לזכות ב-2 אליפויות במסגרת ארבעת עונותיו במועדון. גם פול סיילאס זכה בשתי אליפויות עם הסלטיקס, תוך שהוא מהווה את התגלמותו של הפאוור פורוורד הקלאסי; גרסה מוקדמת ומשופרת של צ'ארלס אוקלי. ריבאונדר ושומר מהטובים אי פעם.

קדנציה בקבוצה: 1957 – 1969 (כל הקריירה)

רזומה: 11 אליפויות, חמש פעמים אם.וי.פי, פעמיים בחמישיית העונה (אם.וי.פי נבחרו ע"י השחקנים וחמישיות העונה ע"י עיתונאים), 8 פעמים בחמישיית העונה השנייה, חמישיית ההגנה (1969, התחילו לבחור רק בשנה זו), 12 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1965 (14.1 נקודות, 24.1 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים)

תחפשו, ולא תמצאו ווינר גדול ממנו. 11 אליפויות. מאזן של 0:10 במשחקי שבע. במשחקי "הכל או כלום", שבסופם אחת היריבות הולכת הביתה, מאזנו בקריירה (כולל קולג' ואולימפיאדה) עומד על 0:21 יוצא דופן. מהאליפות הראשונה ועד האליפות ה-11 רק ראסל נותר בקבוצה. אשף הלוחמה הפסיכולוגית. תמיד התייצב למשחקים הגדולים. מהביג-מנים המוסרים הטובים בהיסטוריה. גישתו למשחק הייתה מדעית ומחושבת היטב. התעלה מעל כל סטטיסטיקה. בעונה שבה צ'מברליין קלע 50 נקודות למשחק ראסל נבחר ל-MVP ע"י עמיתיו השחקנים והסלטיקס סיימו במקום הראשון בליגה וזכו באליפות (תוך כדי ניצחון על פילדלפיה של ווילט בדרך). בסוף שנות השישים הוביל את הסלטיקס המזדקנים כמאמן-שחקן לשתי אליפויות מדהימות ונוספות. ברבות השנים מספריו המדהימים של צ'מברליין מהדהדים בעוצמה, אבל לאלה ששיחקו אז לא היה ספק: ביל ראסל היה הגדול מכולם.

מועמדים נוספים:
בעידן פרה-ראסל הסקורר של הסלטיקס היה סנטר רזה בשם אד מקולי. מקולי היה קלעי מצוין אבל ריבאונדר חלש, לכן רד אאורבך העביר אותו ואת הזכויות לפורוורד המבריק קליף הייגן תמורת בחירת הדראפט שהביאה לסלטיקס את ראסל באחת ההעסקאות הגדולות בכל הזמנים. אחרי השושלת של ראסל הגיעה שקיעה קצרה, ואחריה מיהרו הסלטיקס לנסוק שוב מאחורי דייב קאוונס. הג'ינג'י הסוער הוביל את המועדון לשתי אליפויות ולמאזן הטוב בתולדותיהם (68 נצחונות ב-1973) תוך כדי זכייה ב-MVP. שיחק באינטנסיביות על סף הטירוף. לא היה סתם פרא אדם אלא גם שחקן התקפה מצוין עם יד רכה וראיית משחק בין הטובות בליגה לסנטר. פרש בגיל 31, והתחליף נמצא בדמות סנטר צעיר מגולדן סטייט שענה לשם רוברט פאריש. הצ'יף בעל המרפקים החדים ניחן בקליעה בלתי ניתנת לעצירה בסיבוב ובמשחק הגנה נוקשה. הרכיב יחד עם בירד ומקהייל את הקו הקדמי הטוב בהיסטוריה. איש ברזל אמיתי ששיחק 21 שנה ללא אף פציעה רצינית ונשאר בשיאו האתלטי בשעה ששחקנים צעירים ממנו החלו להאט מחמת גילם.

כשרד החל לאמן את הסלטיקס בגיל 33 הם היו מהמועדונים הכושלים בליגה וסכנת סגירה ריחפה על ראשם לאחר מאזנים מפסידים בארבע עונותיהם הראשונות, הן על המגרש והן בקופות. כאשר רד פרש, 16 שנה מאוחר יותר, היו הסלטיקס ליאנקיז של הכדורסל. אאוברך פחות או יותר היה הסלטיקס בשנים ההן: הוא היה המאמן, הג'נרל מנג'ר ואיש הפרסום. לא היו לו עוזרים ולא היו לו סקאוטים. רד ברא את תפקיד השחקן השישי, פיתח את ההתקפה המתפרצת והמציא מחדש את תפקיד הסנטר עם ראסל. מעולם לא הייתה לו עונה מפסידה ומעולם לא החמיץ את הפלייאוף. פרש לפני גיל 50 עם 9 טבעות אליפות כשהקבוצה עדיין בשיאה, ומן הסתם יכול היה להוסיף עוד הרבה יותר. בהיסטוריה של הסלטיקס היו, כמובן, מאמנים ראויים נוספים, אבל כולם חסו בצילו של רד. טום היינסון אימן קבוצה מעולה וקצת נשכחת בשנות השבעים; קיי סי ג'ונס קר המזג אימן את הסלטיקס בשיאם בשנות השמונים; בתווך היה גם ביל פיץ', מאמן-רס"ר אולד סקול אמיתי שסייע להחיות את הקבוצה בתחילת שנות השמונים סביב לארי בירד, אחרי כמה שנים קשות, ואף זכה עימם באליפות.

כאן זה המקום להתייחס לשלישיה הגדולה שהביאה לסלטיקס את התואר ה-17. פירס הוא סלטיק ענק ו-ווינר גדול כמיטב המסורת הירוקה. ריי אלן, לראשונה בקריירה המקצוענית שלו בקבוצה גדולה, התגלה כשחקן קלאץ' נהדר. אם היה לו המזל לשחק כל הקריירה בקבוצה גדולה, כנראה שהיה נחשב גדול בהרבה בפרספקטיבה היסטורית. אותו הדבר נכון גם לגבי קווין גארנט, ככל הנראה היחיד מהשלישייה שניתן לומר עליו שאם היה משחק את כל הקריירה בבוסטון, אולי היה לו מקום בחמישייה. אולי. בכל אופן, עם מה שנשאר לו עוד במיכל ספק רב אם יאיים על מקהייל. רייג'ון רונדו הוא רכז דינמי עולה בעל אישיות חידתית משהו, ועל אף שהוא בהחלט מסוגל להיות אולסטאר למשך שנים רבות, לרשת אגדה כקוזי זה כנראה מעבר לטווח שלו. לא נורא.