לא מתבייש, לא מתנצל

כשנכנסתי לחנייה באיזור איצטדיון רמת גן, ניסה השומר בחניון לכוון אותי באנגלית: "יש מקומות בסוף החניון". כשעניתי לו בעברית, עיוות את פניו ואמר: "אחי, נראה לי שהתבלבלת, אתה לובש את הבגדים של באיירן מול קבוצה ישראלית". אז זהו, שלא התבלבלתי. אחרי שבוע של התלבטות בתוך עצמי החלטתי שלמרות המחאה שאני צפוי לספוג, וחוסר הבטחון שאני עשוי להרגיש בתחומי האצטדיון, אני הולך לפקוד את המשחק של הקבוצה שאני אוהד באירופה, באיירן מינכן, על אדמת ישראל.

להיות אוהד של קבוצה גרמנית אף פעם לא היה דבר קל. כשאנשים שואלים, קשה באמת להסביר. לא מעט מחבריי מעריצים קבוצות מאנגליה, ספרד או איטליה, ובטוח שאם מישהו מהם היה מגיע למשחק של מילאן מול הפועל תל אביב בבלומפילד ומעודד את האיטלקים, לא היו באים אליו בטענות כפי שבאו אלינו ברמת גן. אז כן, אי אפשר לשנות את פני ההיסטוריה. רק בשבוע שעבר ביקרתי עם נבחרת ישראל בכדורסל במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אבל ככל שאני לא יכול לשכוח את מה שהעם הגרמני עולל ליהודים בכל אירופה, אני עדיין חושב שחובה להפריד זאת מהספורט בכלל ומהכדורגל בפרט.

אחרי שאיזור איצטדיון רמת גן הוצף באוהדים ירוקים המומים לראות שני ישראלים צועדים אל עבר הקופות ורוכשים כרטיסים ליציעי המשחק, כשהם לבושים בחולצות של באיירן מינכן, החלו ההשמצות הצפויות. על מנת לחסוך מכם את רוב הקללות אציין שדווקא הפעם לא ניסו לברך אותי, אלא בעיקר דיברו על נושא הנאציזם. ביציעים כבר התמונה השתנתה. אוהדי באיירן מינכן, שהגיעו מגרמניה, התיישבו בשער 1 של איצטדיון רמת גן, מבודדים משאר הקהל של הקבוצה שהגיע מישראל, בזכות סידור מיוחד שהגיעו אליו עם אופ"א. ככה מצאתי את עצמי עם עוד עשרות אוהדי באיירן בלב יציע ירוק.

עם הכניסה לאצטדיון עברה בי תחושת דז'ה וו קלה. רק לפני חמישה חודשים נכנסתי לאליאנץ ארינה למשחקה האחרון של באיירן במסגרת ליגת האלופות, כשסיימה בתוצאת תיקו 1:1 מול ברצלונה והודחה ברבע הגמר. הכניסה למגרש אז לוותה במדרגות רמות, וגם אז ישבתי בלב יציע ברצלונה. בניגוד למשחק במינכן, שם לא התביישתי לעודד את הקבוצה הגרמנית, הפעם האוהדים החיפאים שתקעו בנו מבטים, בשילוב רגש אשמה קל על מה שהשחקנים הגרמנים הולכים לעשות לחיפה בהמשך, גרם לי תחושת אי נוחות ואף שקלתי לתפוס מקום בצד היציע ולא לבלוט.

כל התחושה הזאת השתנתה בזכות שני תיירים מחוף השנהב, שהתיישבו לידי וליד חברי, והזדהו כאוהדי באיירן מינכן, שהגיעו במיוחד למשחק. החברה מחוף השנהב החלו לדבר על אהבתם לכדורגל, אהבה לכדורגל שמשכיחה כל אי נוחות שכרוכה בהיסטוריה. אין כמו אנשים מחוף השנהב כדי להבין כמה כדורגל הוא בעצם פשוט. כששחקני באיירן עלו לכר הדשא היה לי הרבה יותר קל לשיר את שמם.

לקהל של מכבי חיפה יש עוד הרבה מה ללמוד על התנהגות נאותה מהקהל הגרמני. בכדורגל הישראלי מנסים כבר זמן רב לטעון שהקהל השתדרג והפך לאחד החמים מהקהלים באירופה. יש המשווים את הקהל של חיפה, בית"ר ירושלים, הפועל ומכבי תל אביב, לקהל של קבוצות ביוון ובטורקיה. במשך רוב שלבי המשחק הציגה מכבי חיפה כדורגל טוב, אבל במקום שהקהל החיפאי, שלזכותו יאמר שהגיע בהמוניו, ידחף את קבוצתו אל עבר הישג גדול, הוא שתק לאורך דקות רבות, ונעמד לקראת האירועים.

מנגד עמדו להם 200 אוהדי באיירן, ובמשך 90 דקות נופפו בדגלים, עודדו וקפצו ללא הפסקה. אחרי הגולים שהגיעו במחצית השנייה כבר ניתן היה לשמוע אותם שרים את שירי העידוד המפורסמים שלהם, שהפכו את האליאנץ ארנה לאחד ממוקדי העלייה לרגל הגדולים בכדורגל האירופי בשנים האחרונות. לא פלא שבסיום המשחק ניגש כל הספסל הגרמני, בשילוב השחקנים על הדשא להודות לאוהדים שדחפו אותם.

המשחק הערב היה בשבילי נקודה חשובה להמשך חיי כאוהד כדורגל. למדתי שמצד אחד הכדורגל הישראלי לא כל כך רחוק מאירופה כפי שאוהבים להציג אותו, לפחות ברמת האיכות. ומצד שני, ברמת הקהל עוד יש לאוהדים מישראל הרבה לאן להשתפר, אם הם ירצו בעתיד לעמוד גאים במפעל של ליגת האלופות. הדבר השני שלמדתי הוא לעולם לא לפחד לעמוד מאחורי הקבוצה שלך, כי בסופו של דבר זה כדורגל, גם אם לחלק מהאנשים זה נראה לפעמים יותר מזה. הערב אני לא מפחד להגיד שאני אוהד באיירן מינכן גאה, ושלמרות ההפסד לכדורגל הישראלי, בשבילי זה היה ערב שמח.