דרוש מאמן זר. לנוער

קל להיתפס לטעויות הטקטיות של צביקה שרף באליפות אירופה, החל מהבנייה הלא מאוזנת של הסגל, דרך הקרדיט המוגזם לגל מקל ועד לחוסר השימוש בספסל. הכל נכון, אך לא רלוונטי. טיפול בשגיאות של מאמן הוא פריבילגיה של נבחרות מוכשרות. זה לא המקרה של ישראל. אם היו בסגל של שרף עוד שני שחקנים טובים, הוא יכול היה לשגות כאוות נפשו, והנבחרת בכל זאת הייתה עולה לשלב הבא. הסיבה לכך שהשניים הללו אינם בנמצא מסתתרת במקומות רחוקים מהעין, ונעוצה באופן שבו מגדלים כאן שחקנים. זו האסטרטגיה, לא הטקטיקה.

לכאורה, שרף הוא קורבן של שנות ההזנחה הרבות של כדורסל הנוער בישראל. הוא מצטייר כנביא הזעם, האיש שמתריע על המחדלים ומוכיח את העסקנים על שגיאותיהם. בפועל, בשנים האחרונות שרף הוא האיש החזק באיגוד הכדורסל. בצוותא עם איתן רוב, יו"ר הוועדה המקצועית, ויורם חרוש, האחראי על הנבחרות הצעירות, הוא מחליט מי יאמן את הקדטים, הנוער והעתודה. שתיים מהנבחרות הללו ירדו בקיץ האחרון לדרג ב'. אחר כך דיברו כולם על העומס שמוטל על הילדים בליגת בתי הספר ועל רמת האימון הנמוכה באגודות ושכחו שבכל סוף שבוע מתכנסים השחקנים בנבחרות של שרף וחרוש, זוכים ליחידות אימון לא מעטות, אבל לא מתקדמים במילימטר. אי אפשר להטיל דופי במוטיבציה של שרף, שמקדיש לענף לילות כימים ויזם את הקמת האקדמיה לכדורסל, אלא שספורט מקצועני הוא עסק אכזרי שנמדד בתוצאות. בשורה התחתונה, תחת שרף וחרוש הלכו הנבחרות והידרדרו ורמת השחקנים הלכה וירדה.

אני לא בטוח שמאמן ישראלי אחר יצליח יותר. יש לנו הרבה מאמנים טובים, אבל מעט מאוד שחקנים איכותיים. הסיבה לכך היא שהמערכת המסואבת והביורוקרטיה גוברים על כולם, והתוצאה היא בדרך כלל פשרה. אפילו כשהוחלט להקים אקדמיה, תרמה מכבי תל אביב שחקן אחד בלבד, והפועל ירושלים נאלצה למורת רוחה להיפרד מארבעה. כשחברות גדולות נקלעות לקשיים, הן מתייעצות עם יועץ ארגוני, שמגיע מבחוץ ורואה כל פגע. זה בדיוק מה שצריך לעשות גם במקרה של ישראל: אם את יוון מאמן ליטאי, את טורקיה מדריך מונטנגרי, את ספרד מוביל איטלקי ואת רוסיה ישראלי, גם אנחנו יכולים ללמוד מאחרים.

זה פחות דחוף להביא מאמן זר לנבחרת הבוגרת: שם כבר יקטפו את פירות העבודה בגילאים הצעירים. אין שום סיבה שאת מלאכת הטיפוח לא נטיל על אדם ממדינות שמתמחות בתחום, כמו סרביה או ליטא, שלא יהיה מחויב לפוליטיקה ולא יידע איך מאייתים את השם "שי שני". אחרת, המאמנים המקומיים ימשיכו להתפשר ולהלך בין טיפות האינטרסים. ועם פשרות לא מגדלים שחקנים.

לפני שפס הייצור של הכדורסלנים ישוב לפעול, הנבחרת הבוגרת זקוקה לאדם שאף שחקן לא יעז להודיע לו שהוא מסרב ללבוש את המדים הלאומיים (שרף ויתר מראש על חג'ג', ששון ונסים). עד שהנבחרת תשוב להיות עמוקה ומוכשרת, היא צריכה מאמן שיטיל אימה על שחקניו, כך שאף אחד מהם לא יעז שלא לשמור או לא לרדת להגנה (כפי שקרה מול מקדוניה). שרף שונא שמכנים אותו "רס"ר", והוא צודק: בפולין התברר סופית שהשפעתו המאיימת על השחקן הישראלי התפוגגה.