המדינה עדיין צריכה את הגנרלים הזקנים

אין כמעט ספק במי תומך הציבור בסכסוך (שלא היה...) בין יוסי בניון לדרור קשטן. רובנו הולכים עם הקפטן, הכוכב האמיתי של הנבחרת, וזה טבעי לחלוטין. מאמן כושל, ששיאו מאחוריו, לא יכול לזכות בשום סוג של אהדה ציבורית אחרי הפסד מביך שכזה, וכשמוסיפים לזה את החיבה הטבעית שלנו כלפי יוסי, יקיר האומה, ילד הפלא מדימונה, הרי שמדובר בקרב שתוצאותיו ידועות מראש. גם אם ההשלכות של מהלך כזה הן מסוכנות – מצד אחד המשך שחיקת מעמד המאמן, ומצד שני המשך ההתרפסות של עולם הכדורגל כלפי כוכביו המפונקים והמיליונרים – הרי שמעט מאוד דברים יכולים לפגוע בהערצתנו ליוסי. התפרצות זעם בודדת לא תצליח להרוס תדמית חיובית שנבנתה במשך שנים באמצעות יכולת וירטואוזית, שערי ניצחון וגרימת אין ספור רגעי שמחה. יוסי הוא גיבור, קשטן הוא אפור, וזהו, זו המציאות.

ההשוואה בין בניון לקשטן, במיוחד בימים אלה, היא לא הוגנת. קשטן נתפס כאויב הציבור, ולא במקרה. דווקא בתקופה כל כך אופטימית לכדורגל הישראלי - כשמכבי חיפה הגיעה בצורה מעוררת כבוד לליגת האלופות ותתמודד ברמת גן הגדוש מול אריות אירופה, כשהפועל תל אביב זכתה להגרלה נפלאה בליגה האירופית ותספק לנו לילות מרגשים בבלומפילד, כשהליגה המקומית התחילה להתרגל למבנה 16 הקבוצות ומכבי ת"א, בית"ר ירושלים ובני יהודה עשויות להצטרף למאבק הצמוד על התואר – דווקא אז הגיעה תצוגת הנפל מול לטביה, שהחזירה אותנו למראות העלובים המוכרים. הנבחרת של קשטן ניפצה ב-90 דקות את החלום הוורוד הקצר (שכנראה היה מנותק מציאות), והשיבה את תחושת העליבות של הכדורגל המקומי. לזה אין סליחה.

אך ככל שהדברים נוגעים לתדמית הציבורית של קשטן ובניון, המציאות מורכבת יותר. מתחת לפני השטח עומדים מטענים משמעותיים יותר, והמאבק בין השניים מייצג תהליך שמתחולל בעולם הכדורגל במשך שנים, ובלבו ההתבטלות והכניעה בפני כוכבי העל. אין ספק שההתרפסות הזו היא מסוכנת. הדוגמה הטובה ביותר לסגידה העיוורת לכוכבים התבצעה הקיץ במדריד, שם רכש פלורנטיני פרז שורה ארוכה של סלבריטאים ללא שיקולי מערכים טקטיים או חשיבה אסטרטגית. בין אם תיפול, תצליח או תשקע בבינוניות, ריאל מדריד היא הסיפור הלוהט של הספורט העולמי, שלעתים נדמה כאילו ראוי שיכוסה במגזיני רכילות ולא במדורי הספורט. את הערצתנו לכוכבים ניתן לחוש גם בתחושות המרמור והפספוס שלנו על כך שניאלץ להעביר "מונדיאל ללא רונאלדו" (חס וחלילה!), וזאת על אף שדנמרק, הונגריה ושבדיה העמידו נבחרות מאוזנות ואיכותיות יותר מפורטוגל בבית א' במוקדמות המונדיאל. הרי איך אפשר להשוות בין הקבוצתיות של נבחרת מפתיעה (אך אלמונית) כמו הונגריה לבין הבזקי הפלאשים בדרום אפריקה עם הגעתו של רונאלדו?

אפשר להבין את מקור המחאה של בניון כלפי צוות האימון – החל מהשאיפה לנצח ומהתשוקה למשחק, ועד לרצון להמשיך להשפיע על ההתמודדות והאמונה העצמית שהוא יכול לעשות זאת – אבל התנהגותו הבוטה הופכת ללגיטימית רק בתרבות ספורט שמקדשת את הכוכב. הקפטן נהג בחוסר כבוד שלא הולם את מעמדו, אבל באווירה הנוכחית נדמה שרק טרחנים או קשישים ממורמרים ייזעקו לצדו של המאמן. השיא של ההשפלה אירע אמש במסיבת העיתונאים, כשקשטן חשף חולשה שמעולם לא העז לחשוף, גימגם והתנצל, הכחיש שהוא מעורב בפרשה ונאלץ להמציא תירוצים שיסבירו מדוע לא העניש את הקפטן. הלא איך אדם במעמדו יכול להעז להתעמת עם כוכב כמו בניון?

אי לכך ובהתאם לזאת לא תהיה לנו ברירה אלא להשתייך לצד הטרחני של המפה (וזאת על אף חיבתנו הטבעית ל"יוסי"), ולקחת את הצד של קשטן בסכסוך. חובה עלינו לפעול בניגוד לאינסטינקטים שלנו ולתמוך בגנרל הזקן, שבעל כורחו עדיין פועל בשיטות מסורתיות שחלפו מן העולם (לפחות כל עוד נתנו לו את הגב). חובה עלינו לצאת נגד תרבות הסלבריטאים, שמשחיתה את צעירינו ומאיימת לחסל את הענף. חובה עלינו להבין שעל אף הקלישאה ש"עבור שחקנים כאלו הקהל רוכש כרטיסים", יש עוד דברים בכדורגל מלבד וירטואוזיות וכישרון. זה הזמן לתמוך במאמנים האפורים, בקשטנים המשעממים, שעדיין מאמינים בהיררכיה קבוצתית ובמשמעת. זה הזמן לחזור ליסודות הישנים של הענף, שמקדשים את עיקרון הקבוצתיות. גם אם קשטן הארכאי צריך לפנות את מקומו ולהתפטר מתפקידו, אל לנו להפריע לדרכו הישנה והטובה, שהוכיחה את עצמה בהצלחה לאורך כל כך הרבה שנים. הגידו כן לזקן, ולא לפרחח, מוכשר ככל שיהיה.