פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ערב הכדורסל הטיפוסי של ישראל

        ההפסד למקדוניה העניק תמונת מצב ברורה באשר למצבו של הכדורסל הישראלי: ענף שנמצא בנסיגה מתמדת וסובל מקיבעון מחשבתי. שרף, שכמאמן חתום על הכישלון ביורובאסקט הנוכחי, צריך לפנות את משרת המאמן, ולהתמקד בשיקום השחקן הישראלי

        ישראלים אוהבים לטוות חלומות. זה עם של חולמים. יש את חלום יעקב, ויוסף פותר החלומות, יש את חלום השלום, וחלום ארץ ישראל השלמה. פרויד עשה מזה קריירה. כשאנו חולמים, אנחנו בדרך כלל מודעים לזה, אבל לעתים שוקעים עמוק באותו מצב תודעתי שמשמש מעין יקום מקביל. כשאנו חולמים, אנחנו מובלים, נשלטים, נותנים לתת מודע והדמיון במוחנו הקודח לצייר לנו מציאות חלופית. ישראל חלמה מול מקדוניה. חלמה שהיא טובה יותר, חלמה שהניצחון בכיסה, חלמה בהקיץ.

        הנבחרת שלנו באמת טובה יותר, כיחידים וכקבוצה, אבל החלומות לא פעם מושפעים מהמציאות, וכשהמציאות רעה, סביר להניח שנקיץ מסיוט. הבעיות, החסרונות, החששות, הכל מזוקק לרגעי אימה. המציאות של הכדורסל הישראלי רעה. מפחידה. הרי אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן, והקיץ האמת התפוצצה לנו בפנים. זה התחיל בנבחרת הנוער שירדה לדרג ב', המשיך בנבחרת העתודה שביזתה את שמנו בתבוסות מחפירות וירדה אף היא לדרג ב', והגיע לשיא בהפסד הנבחרת הבוגרת למקדוניה. הנבחרת הבוגרת היא חלון הראווה של הכדורסל הישראלי, והמדד האמיתי ליכולתו, עומקו ותנובתו, והקיץ הזה הכל חרב.

        הפחד

        הבעיות היו קיימות הרבה לפני היורובאסקט. ראינו איך השחקנים הישראלים הופכים לכינור שני ושלישי בקבוצותיהם, ידענו מראש שלעולם נחסר שרירים וסנטימטרים, אבל האמנו שאולי אפשר, שברגע האמת נסתדר. חלום, אנחנו יודעים, הוא בסופו של דבר מקסם שווא.

        הצעירים ששוקדים כיום על תרגילים אבל לא מסוגלים לקלוע, הנערים שמשחקים ביותר מדי מסגרות וסובלים מעומס, חוסר האמון והמחסור בדקות המשחק בו הם נתקלים עם עלייתם לבוגרים, הופכים את אלה שיובילו את ישראל בעתיד, לפחות מנוסים, אמיצים ומוכשרים. אבל כל הדיבורים על דור שהולך ופוחת הם אחיזת עיניים, כי תמיד היו ויהיו אנשים איכותיים. השאלה היא מה עושים איתם, איך משפרים אותם, כיצד מלמדים אותם.

        הבעיה היא שהכדורסל הישראלי איבד את האומץ והיצירתיות שלו, והתייבש בשל קיבעון מחשבתי. נניח לרעיון הקמת האקדמיה לכדורסל, או כל מיני חוקים ביורוקרטים כמו החוק הרוסי, שמנסים לייפות את המציאות. בישראל הפחד מהפסד גדול יותר מהרצון לנצח. זה נכון לכל תחומי החברה בה אנו חיים, זה נכון לספורט, לכדורסל ולנבחרת ישראל. הישראלים תמיד מתעוררים מאוחר מדי, הקיר לפתע נוגע בגב, מבינים שיש הרבה מה להפסיד, ונזרקת שאלה לאוויר, מישהו דאג לתמונת ניצחון במלחמה הזאת?

        נגד מקדוניה ישראל שיחקה חמש דקות. בסוף. כשהפחד מהכישלון ריחף מעל הפרקט, אכזבת האוהדים הגיעה עד פוזנן והדי הביקורת החלו להישמע בראש השחקנים. לאורך כל המשחק ישראל נסמכה על יכולתם האישית של בורשטיין והלפרין, מבלי לקחת לרגע אחד את גורלה בידיה.

        משחק לחץ, רביב לימונד, איזורית, יצירת מצבי קליעה, חטיפות, נחישות, שינוי שיטת משחק, הכל קרה בחמש הדקות האחרונות, בהן החלום איים להפוך לסיוט. בדיוק כמו המשחקים האחרונים בטורניר המוקדמות, אז הקטסטרופה עמדה בשער ושרף החל לשחק עם שלושה נמוכים ולהשתמש בליאור אליהו. אז, השינוי ברגע האחרון הצליח, הנס קרה ועלינו ליורובאסקט, אבל נסים לא נוטים לחזור על עצמם.

        ישראל, זאת שמתמחה בביצוע אותה משימה נקודתית – ניצחון יחיד שיבטיח לה העפלה לשלב הבא – ראתה מולה את מקדוניה עושה לה ישראל. המקדונים פחות מוכשרים, פחות מנוסים, רכז אחד שלהם, סטפנוב, עוד רגע תולה את הנעליים, האחר, סוקולוב, לא היה עובר מבחנים בחולון, אבל הם יזמו, לחמו, הכתיבו את סגנון המשחק שלהם, ועכשיו, משתמה המשימה, הם יכולים להרשות לעצמם לחגוג ניצחון היסטורי בתולדותיהם. ולחלום.

        הליהוק

        לקראת הקמפיין הנוכחי הורכב צוות אימון מזהיר, חסר תקדים. צביקה שרף הוא מהמאמנים המנוסים ביבשת, איש רב פעלים וזכויות, אדם שלא היסס לקחת את הנבחרת ב-2005 משום שהכדורסל הישראלי ומלאכת האימון הם בנפשו. ארז אדלשטיין הוא ידען גדול, טקטיקן מופלא ואיש שמשפריץ חיוניות. רוני בוסאני מכיר אישית את נפש השחקן. מול מקדוניה הם קפאו. היצירתיות, הניסיון, הידע, הכל נשכח.

        הבעיה החלה בליהוק. יש לנו גבוהים במשורה, אבל שרף החליט לזמן סגל שמבוסס על גארדים. גרין וקוז'יקרו לא מספיקים כגבוהים היחידים שיכולים לעשות הגנה. שרף ויתר על רוברט רות'בארט ואלישי כדיר, לא המנוסים והחדים שבשחקנינו, אבל הם גבוהים. הנחיתות המובנית החריפה. בעיות הריבאונד בטורניר חיסלו כל סיכוי למשחק ריצה ושליטה בקצב.

        נגד קרואטיה שרף החליט לשחק עם רוטציה קצרה, לסחוט מהשחקנים המובילים והכישרוניים את היכולת שאולי תביא ניצחון חשוב במשחק הפתיחה. זו מחשבה לגיטימית ונכונה. אבל מול מקדוניה, יממה אחרי משחק מתיש, כשלמקדונים היו שעות מנוחה ארוכות יותר מלנבחרת, חובה היה להשתמש באותם גארדים עליהם סמכת בהרכבת הסגל. לימונד היה צריך לשחק יותר במקום מקל העייף, רוט היה יכול ללחוץ את סטפנוב, מזרחי הפך העונה לאחד משחקני ההגנה הטובים בארץ אבל נשכח על הספסל, ועמית תמיר, שחקן מוגבל משני צדי המגרש, נשאר כגבוה היחיד שיכול לתת מנוחה לגרין ואליהו.

        לפני האליפות גיא גודס הצביע על הספסל כעל מקור כוח בטורנירים אינטנסיביים מסוג זה. שם אפשר למצוא את השחקן שישנה מומנטום, הוא אמר, האחד שיעצור את הכוכב של היריבה, מישהו שיקלע את השלשה החשובה. שרף נשאר עם רוטציה קצרה, שחקנים מותשים ושניים, בורשטיין והלפרין, שסחבו את האשליה על הגב.

        המאמן

        נבחרת ישראל החזירה את צביקה שרף לבמה. הכדורסל הישראלי שכח את הגנרל הגדול, המאמן הכל יכול, ואלמלא הפיאסקו עם בלאט, מי יודע אם היינו רואים אותו שוב על המפה. שרף גמל לנבחרת ברוח הייחודית שהחדיר בה, באמונה שהכל אפשרי ובהשבת הצבע הכחול-לבן ללחייה. אולם הגעה לאליפות אירופה היא מזמן לא מטרה בכדורסל שלנו, אלא הכרח, חובה שעליה מונח כבוד הענף. שרף עמד בזאת, אך בשני הטורנירים האחרונים חלה נסיגה במבחן התוצאה, והנבחרת סיימה במקומות 9-12. בטורניר הזה ישראל הלכה צעד אחורה, למקום בו לא היתה מאז גרמניה 1993. גם אז אימן אותה האיש עם הקיסם.

        הוא לא אשם בחוליי הכדורסל הישראלי, אולי הוא איש המקצוע היחיד שבכוחו לשקם את המצב, אך שרף, זה שחתום על הבימוי, הליהוק והפסקול של הטורניר הנוכחי, צריך לראות את הכתוביות שרצות לו מול העיניים. נגמרו הנסים, המסך עלה, האורות נדלקו. בתום המשחק נגד יוון, ישלים שרף שלושה קמפיינים רצופים. הגיע הזמן לקום ולתת למישהו אחר לטוות לנו מחדש את החלום.