ככל שהשנים חולפות וככל שאתה צובר יותר שעות כדורסל, אובדת לך האמונה שתוכל פעם להתרגש שוב מהמשחק. כבר ראית את דראז'ן פטרוביץ' קולע 59 נקודות על הפועל תל אביב ביד אליהו, את ארווידאס סאבוניס מוסר מאחורי הגב, את יוגופלסטיקה ספליט של קוקוץ' וראדג'ה, את קווין ג'ונסון דופק דאנק על הפרצוף של האקים אולאג'ואון ואת דורון שפר קולע 35 מול בודירוגה ופוצ'קה. מה כבר יכול להתעלות על זה? מפעם לפעם זז אצלך משהו בפנים, כשרודי פרננדז מקרקס את האמריקאים בגמר האולימפי או כשגל מקל הופך פתאום לכוכב בסדרת הפלייאוף מול הפועל חולון, אבל בדרך כלל אתה משלים עם משחקים לא מלהיבים, מאמנים שמרנים ושחקנים שגזורים משבלונה מוכרת. עד שפתאום, ביום הראשון של אליפות אירופה 2009, אתה נתקל בנבחרת הפלא הסרבית, שמזכירה לך איך באמת אמורים לשחק את המשחק הזה.
הסרבים עלו למשחק מול ספרד, הנבחרת החזקה באליפות, עם סגל שהשחקן המבוגר ביותר בו, ננאד קרסטיץ', בן 26. פרט אליו, כל שחקני המפתח של דושאן איבקוביץ' בני 23 ומטה (בויאן פופוביץ' בן ה-25 לא שותף וקוסטה פרוביץ' הענק בן ה-24 שיחק דקות ספורות). לא רק שהמאמן הוותיק ויתר מראש על מרבית שחקני ה-NBA המפונקים שהרסו כל חלקה טובה בנבחרת בשנים האחרונות (פרט לקרסטיץ') - הוא ניפה אפילו את שחקני אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, זוראן הרצג ודושאן קצ'מן, רגע לפני האליפות. השמות לא מעניינים אותו, רק התרומה המקצועית. הוא לא חשש לתת את מפתחות הנבחרת לנוביצ'ה וליצקוביץ' ומילנקו טפיץ', כוכבי פרטיזן בלגרד הצעירים (הראשון עובר לריאל מדריד, השני לפנאתינייקוס), ולהפקיד את עמדת הרכז בידי מילוש תאודושיץ', שאחרי עונה חלשה באולימפיאקוס זוכה ברישיון לירות מכל טווח. הוא שלף מהספסל את מילאן מצ'וואן, ביריון בן 19, שדפק שלשות קריטיות בלי למצמץ ומסר נהדר. הוא לא פחד לזרוק למגרש את נמניה ביאליצה, ילד בן 20 בגובה 2.09, שבכוכב האדום בלגרד משחק לפעמים כרכז. הוא ראה את מירוסלב רדולייצה, סנטר בן 20 בגובה 2.13, מגלה טכניקה אישית עילאית במסירה בהתקפה מתפרצת, כאילו הוא משחק בליגה האדריאטית ולא באליפות אירופה לבוגרים.
לקחת מטוס ראשון לבלגרד
הנקודה המדהימה ביותר היא שלסרבים היה אתמול יום רע: הם זרקו 28 שלשות וקלעו רק 6. אבל מה זה בכלל משנה, כשבצד השני של המגרש כולם שומרים כמו חיות, מפרקים כל חסימה ומתייצבים במקום הנכון בכל חדירה. ניכר שאיבקוביץ' חתם על הסכם עם הסייחים הצעירים: תנו הכל בהגנה וקבלו חופש בהתקפה. כשהסרבים עם הכדור, הם משחקים כדורסל בסיסי ביותר, רצים כמו סילונים למתפרצת, מוסרים פנימה לקרסטיץ' ובעיקר מפעילים את הראש. את הכל הם עושים בלי טיפת פחד.
אם נבחרת ישראל על כל ההבדלים התהומיים בינה לבין מסורת ההצלחות הסרבית היתה גוברת על אלופת העולם, שחקניה ומאמניה היו פוצחים בריקודים עטופים בדגל. הסרבים, לעומת זאת, חייכו קצת אחרי הניצחון הסנסציוני, לחצו ידיים וירדו לחדר ההלבשה. אחרי הכל, הילדים צריכים ללכת לישון מוקדם ולהתכונן למפגש עם סלובניה החזקה. יהיה גילם אשר יהיה, הם מייצגים אימפריית כדורסל גאה שלא אמורה להתרגש מניצחונות על אף אחד.
מנקודת מבט ישראלית, פס הייצור הסרבי הוא עניין קצת מדכדך. בעוד הנבחרות הצעירות הישראליות הולכות ודועכות, הסרבים זוללים בשנים האחרונות כמעט את כל התארים באליפויות הקדטים, הנוער והעתודה. בולטת במיוחד היכולת שלהם להימנע מהדבקת סטיגמות לשחקנים בגיל צעיר ולהימנע מציוותם לעמדה מסוימת. וליצקוביץ' נראה במבט ראשון בחור לא אתלטי עם הליכה מתנדנדת, אבל זה לא מונע ממנו להוביל כדור ולזרוק מבחוץ. מצ'וואן קצת שמנמן, אבל הוא משחק רחוק מהסל. באיגוד הכדורסל משתבחים בדיונים מעמיקים לצורך הסקת מסקנות מהכישלונות. במקום לדבר, אולי כדאי לעלות על המטוס הראשון לסרביה, להתנחל שם במשך שנה וללמוד איך עושים זאת נכון?