ככה היא באמצע

היא לא צעירה מדי, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, ככה היא באמצע. לא חכמה מדי, לא טיפשה מדי, היא כל מה שלא רצינו - לפי המידה. למעט הבלחה אחת ב-2003, נבחרת ישראל לא עלתה לרבע הגמר ב-25 השנה האחרונות, ובזמן הזה גדל פה דור שלם שהתרגל לראות בנבחרת תו תקן לבינוניות. הנבחרת תמיד תגיע לטורניר, וזה יפה גם אם נעשה בדרך-לא-דרך, היא מכובדת ומוערכת, יש מסורת ארוכה ותמיד יהיה מי שיזכיר לנו את זה. אבל הנבחרת תמיד תבצע את המצופה ממנה, תרכין ראש בפני מי שנחשבות טובות ממנה ותנסה לשמור על ראש מורם מול אלו שנחשבות נחותות. לעולם יבוא אותו איבוד כדור, אותה זריקה נמהרת או שריקה מוטעית, ונשאר עם תחושת ההחמצה, עם ההפסד המכובד, הטפיחה על הכתף והמחמאות משחקני היריבה. במובן זה, ההפסד לקרואטיה הוא קלסיקה במיטבה.

בטורניר בו הנבחרות סוחבות את חטאיהן אל הסיבוב הבא, ניצחון על קרואטיה יכול לעשות את ההבדל בין חלומות על רבע גמר לעוד סיום משמים בין המקום התשיעי לשניים עשר. אך מכיוון שהנבחרת לעולם לא תאכזב ותעשה את המוטל עליה, הרי זה כשלעצמו מאכזב, כי כל אלמנט ההפתעה וההתעלות נעלם. פה הנבחרת היתה חייבת להפתיע, לחרוג מהתסריט המסורתי בו אנחנו מפסידים במשחק הפתיחה (שביעי בשמונת הטורנירים האחרונים), לגייס כוחות שנראה כי אינם, לחולל נסים. לנצח. במקום זאת קיבלנו עוד מאותו הדבר. זה היה המשחק בו הנבחרת היתה צריכה, כמאמר המשורר, לגרום לנו לראות דגים עפים וציפורים שוחות, אבל דבר כזה לא יכול להיות.

פרישתו של מאיר טפירו מהנבחרת כפתה על צביקה שרף סגנון משחק אחר, חדש, שונה, כזה שלא ממש זורם בדמו. במקום פיק אנד רול, ומשחק מבוקר ואטי, הנבחרת הפכה נמוכה ומהירה יותר. הניצנים נראו כבר בשלהי בית המוקדמות, ואפשר לברך על כך. התוצאות הן אותן תוצאות, והאכזבה, בינתיים, היא אותה אכזבה, אך הכדורסל הבלתי נסבל בו חזינו בשנתיים האחרונות נעלם. המרוויחים הגדולים מכך הם גל מקל וליאור אליהו.

הכדורסל הישראלי לא סומך על שחקניו. בשנים האחרונות החיה "רכז ישראלי מוביל" נכחדה, ואת מקומה תפסו מינים פולשים בדמות זרים בינוניים ומטה. השכל אומר כי החתמתו של פרקינס במכבי תל אביב הגיונית נוכח התחמשות הקבוצות הבכירות ביבשת, אולם הלב מצפה כי מישהו ייתן הזדמנות לשחקן ישראלי צעיר להתפתח בקבוצה שיש לה מדינה. גם שרף, כמאמן מכבי תל אביב, ייבש את אליהו. בהפסד לקרואטיה, שרף העלים את סימני השאלה, ונתן לשניים את המפתחות להובלת הנבחרת. למרות שפע האפשרויות שעמדו בפניו, הוא נתן למקל לטעות, לנצוץ ובעיקר להחליט במשך יותר מ-35 דקות, שהעלו בזיכרון את עדי גורדון. לאליהו הוא איפשר לחיות את ההתקפה, עד כדי משחק שיא שלו במדים הלאומיים. הסיכוי כי השניים ישמרו על אותה רמה בהמשך הוא לא גבוה, אבל הם הוכיחו כי אם נותנים לשחקן הישראלי, הוא, כמו ישראלי טוב, יודע לקחת.

כדורסל הוא משחק של גארדים, קלישאה אך נכונה, אולם הכוונה היא לא רק למשחק ההתקפה. נקודת המפתח בהגנה הישראלית היא למנוע מיניב גרין בעיית עבירות. בהמשך, מול נבחרות עבות בשר ומאסה כמו יוון, הדקות שלו ושל קוז'יקרו יהיו יקרות מפז. שמירות כפולות בצבע, משחק לחץ או הגנה איזורית הם כלים יעילים לשמור על השניים, שנוטים להסתבך בעבירות ואוהבים להרביץ. מול קרואטיה הגארדים נכשלו, והקו שהיה אמור למנוע חדירות, לנטרל הכנסות כדור ולעזור בשמירה, עסק בסלילת כביש עוקף. אם לא יבוא שיפור בתחום, אנו צפויים לקרב לא קל מול המקדונים ולקריסה מול היוונים.

טל בורשטיין הוא אדם מופנם. כשהוא ישן וכשהוא זועם הוא נראה בערך אותו הדבר. הוא הולך בשקט, חוגג בשקט וצועק בשקט. באימוני הנבחרת ובמשחקי ההכנה קשה היה לראות על פני הפוקר שלו מתח כלשהו, אבל שחקן במצבו אמור להיות מתוח. מאוד. כי כששחקן מגיע לטורניר גדול אחרי פציעה ארוכה וללא חוזה מובטח בקבוצה, אפשר להניח שהוא מוטרד יותר מהחברים שסביבו. הוא צריך להוכיח לעצמו ולעולם הכדורסל האירופי, כי עדיין מדובר באותו שחקן נהדר שהיה חלק מאחת הקבוצות הגדולות ביבשת. בגיל 29 בורשטיין עומד בצומת בו ניסיונו וכישרונו עומדים במבחן מחודש, משום שלמרות שהיה טוב מהמצופה בפיינל פור הישראלי, החלודה ניכרה בו. לאחר הכנות אישיות אינטנסיביות, היורובאסקט הוא המקום בו אין הנחות. אז אמנם היד קצת רעדה במחצית הראשונה, יש מקום רב לשיפור בהרבה מובנים והיכולת לא היתה גבוהה באופן כללי, אבל ההגנה הטובה על פלאניניץ', החדירות וחוסר הרתיעה ממגע והריצה המהירה להגנה הראו שלא קיים חשש מנטלי ממשחק פיזי. הכוונת החברים והפעולות האישיות בשלהי המשחק רמזו שגם הביטחון העצמי קיים. המשחק מול קרואטיה הבהיר שבורשטיין לא איבד דבר, מלבד אותו כדור בדקות הסיום. בקיצור, הוא חזר.

הרבע הראשון בין יוון למקדוניה נראה כמו משחק בין חיילי גולני לילדים ששולחים להם חבילות מלאות צ'ופרים. היוונים שלטו לחלוטין מתחת לסלים, וניצלו את הפיזיות גם בצד השני כדי לקלוע באין מפריע ולסבך את היריבה בבעיית עבירות. המאמן הליטאי יונאס קזלאוסקאס הזרים דם חדש ליוונים, והשכיח את הסגנון הממושמע של ינאקיס. המקדונים אולי נעלבו קצת מהתבוסה, אבל זה לא אמור להפריע להם מול ישראל, שמשחקת משוחרר כשהיא האנדרדוג, אך קפוצה ולחוצה כשהיא עדיפה. הלחץ משתק את השחקנים ונבחרות חלשות יותר גורמות לה להפסדים מביכים, כמו בבית המוקדם מול צ'כיה. ישראל עדיפה מול המקדונים, ישראל תמיד עושה את המוטל עליה ותמיד עומדת בציפיות. בכל הטורנירים הקודמים ישראל ניצחה את הנבחרת שחלשה ממנה, ועלתה בזכות כך שלב. אחרי קרואטיה, כדאי מאוד שזה לא יהיה המשחק בו הנבחרת תפתיע אותנו.