חבר אמת, אומרים, נמדד בשעת צרה. ורובי שפירא, אחד מחברי האמת היחידים של הכדורגל הישראלי, הגיע לעזרתו בשעת צרה. לפני כמעט עשור, התקופה בה דילג שפירא באומץ לב עסקי, בנאיביות (שהייתה בעיני רבים סוד קסמו), מעל לחומה המבדילה בין אוהד לבעלים, המושג "בעלים", היה זר לעולם הכדורגל רק מעט פחות מהמינוח "מקצוענות".
כדורגל הפקה-פקה שלנו, אשר נוהל על-ידי המרכזים הפוליטיים המתפוררים, והאציל סמכויותיו לגוף האנכרוניסטי והציני ההתאחדות לכדורגל עמד על סף התהום כשהחליט רובי שפירא להגשים חלום ילדות ולאמץ ללבו, מכל הקבוצות דווקא את "הפועל חיפה". יעקב שחר חכך את צעדיו הראשונים ב"מכבי חיפה", הפועל ת"א התנודדה בין גחמותיהם של שמוליק אביטל, גזבר ההסתדרות לזיכרונות השולחנות ההפוכים ב"בית ברנר". מכבי ת"א נוהלה על-ידי קבוצה ניהול אמורפית, מפולגת ומסוכסכת בינה, במיטב המסורת המכביסטית, אחד מחבריה הפחות בולטים היה לוני הרציקוביץ'.
שפירא, איש עסקים שעשה את הונו ביבשת השחורה בעסקים ובדרך שלמעשה לא נחשפו מעולם, החליט לשנות את מאזן הכוחות ההיסטורי בכדורגל הישראלי. הוא האמין וכמה שצדק כי בכוחו, באמצעות הכסף - הבוס האמיתי של כל ענף ספורט, ליטול קבוצת כדורגל בינונית, דלה במסורת ולהופכה לאריה במונחים של גן החיות הישראלי. והוא צדק.
"רובי המשוגע", נולד. ויחד עמו, בפעם הראשונה, הפנטזיה של ציבור אוהדי הכדורגל בישראל להיקנות. להיהפך לנכס באימפריה הכלכלית של טייקון על, אשר באבחה אחת ירים את הקבוצה מתחתית לצמרת. "רובי המשוגע" לא קימץ ולא חסך. מיטב הכוכבים, מיטב המאמנים: קשטן, גרנט, בנין, עטר, רוסו, כולם היו שכיריו. "כסף", הוא נהג לומר, "אינו מהווה בעיה. תביאו לי אליפות ואני אראה לכם באמת מי הוא רובי המשוגע".
ואז הנורא מכל קרה החלום התגשם. עונת החלום של 1998/9, בניצוח גוטמן ורוסו, לימדה את רובי המשוגע את השיעור הקשה ביותר של כל העוסקים בענף בסופו של יום, בסיכומה של עונה, ללא קשר למידת ההצלחה של הקבוצה על המגרש, הכדורגל בישראל אינו עסק רווחי. אפילו במשחק ההכתרה בקרית אליעזר, החגיגה הגדולה שהוציאה אלפי אוהדים רדומים של הפועל חיפה ממרתפי ילדותם, לא הצליח רובי המשוגע לסגור את הקופות. SOLD OUT, הוא רצה לראות שלט מתנדנד על סורגי הברזל, ולא הצליח.
ללא קשר לנעשה בעסקיו האחרים, הייתה זו נקודת השבירה של שפירא. האליפות הגיעה, אבל "רובי המשוגע", התפכח ונסדק, משהו בתוכו נשבר. הוא הביא עמו רומנטיקה אמיתית, אהדה כנה למועדון ספורט, לצד סטנדרטים עסקיים ואמונה שבסוף הדרך, כל זה גם ישתלם מבחינה עסקית. אך לשווא. במשך שמונה העונות שהיה הבעלים של מועדון הכדורגל "הפועל חיפה" הוציא עשרות מיליוני שקלים מכיסו הפרטי על מנת להחזיק בחלומו ובחלומם של אלפי אחרים בחיים.
השילוב של רובי, האוהד, איש העסקים ו"המשוגע" החיובי, הוא מודל לחנו של הכדורגל הישראלי ולזעפו, לקסמו ולגועל נפש שבו. הכוח שהניע את שפירא לקחת על עצמו את פרוייקט הפיכת הפועל חיפה למועדון מצליח, היה הטוב והיפה הסטירה המצלצלת שהחטיף הכדורגל הישראלי בחזרה, היה המכוער. משום שרובי שפירא למד על בשרו את מה שהרבה בעלים אשר חלמו את החלום ועכשיו נותרו תקועים עם ההוצאות אין כדורגל מקצועני ורווחי בישראל. עדיין.
אבל שפירא, והרציקוביץ, ותאומים, עגיב, סגול ואורנשטיין, יעקב שחר, כמובן, ואחרים, הם הגיבורים האמיתיים של הכדורגל הישראלי. הם האוויר לנשימה שמאפשר את קיומו של הענף המסוכסך עם עצמו, הלא רווחי וההפכפך הזה, במדינה הכאוטית הקרויה ישראל. הם נושאים על גבם מדי שבת, מדי סוף עונה את הסיכון הכרוך ברמה העסקית והאישית בלהיות מעורב בכדורגל הישראלי.
גד זאבי הרים רגליים ונמלטכשהבין במה מדובר, כמוהו עוד רבים שרצו רק לתפוס כותרות במדורי הספורט וברחו כל עוד נפשם בם כשהגיעו לדוחו"ת ולמאזנים. שפירא, חבר אמיתי של הכדורגל הישראלי, לא ברח, גם כשמשקולת "הפועל חיפה" איימה להטביע אותו בשנתיים האחרונות. בשעת צרה, הידק את החגורה ונשאר, גם כשכבר לכולם היה ברור שהוא מסכן את התחת העסקי שלו, שלו. הוא היה משוגע, לא? חבר אמיתי של הכדורגל הישראלי, מוכרח להיות.
שתיים קטנות לסיום
1. כל מי שהפועל חיפה יקרה ללבו, מתבקש להרים את הכפפה ולהיכנס לתמונה עכשיו. המועדון מעולם לא נזקק לאוהדיו ולתומכיו יותר.מ צנע, לפחות בתקופת המעבר, חייב את זה לאוהדים ולרובי, שעשה הרבה חיפאים מאושרים.
2. "חבל, חבל, מאוד. עצוב, עצוב מאוד". אמר לי רוני אמיר, שהסתובב כל הבוקר עם צעיף של "הפועל חיפה" עטוף סביב צווארו, מנסה להסתיר בזווית העין לחלוחית של צער על האיש שהיה יותר מכל המאמנים, השחקנים והאוהדים גם יחד, "הפועל חיפה".