תקשורת הספורט הישראלית נוהגת בדרך כלל לחבוט במאמנים או שחקנים שמנמיכים ציפיות, דורשת שידברו על זכייה בתואר ומתקוממת כל אימת שהם נמנעים מהצהרות. כשהספורטאים מסרבים להתחייב להישג משמעותי כלומר, כמעט תמיד מתנדבים העיתונאים לעשות זאת במקומם, באותה טכניקה מוכרת של ניפוח בלון במטרה לפוצצו ברעש גדול אחרי הכישלון הצפוי. אלא שמפעם לפעם יש להצביע על הצבת רף לא ריאלי. כך קרה כשאבי לוזון התעקש שנבחרת ישראל בכדורגל תעלה למונדיאל לדרום אפריקה, אף כשכל הנתונים הצביעו על כך שמישהו החדיר סם הזיה למשקה שלו. כך יש לנהוג גם במקרה של נבחרת הכדורסל, לה הציב האיגוד יעד של העפלה לרבע גמר אליפות אירופה, בדרך לאליפות העולם (שש או שבע הראשונות באליפות יזכו בכרטיס לטורקיה 2010, בכפוף למיקומה של מארחת אליפות העולם).
ייתכן שישראל אכן תגיע למעמד המכובד, אבל אם להסתמך על הרכב השחקנים שלה וניסיון העבר, הסבירות שזה יקרה נמוכה למדי. רבות מהנבחרות הבכירות באליפות אמנם סובלות הרכבים מחוררים, אבל ישראל מגיעה ללא אחד משחקניה הבכירים ביותר, עומרי כספי. הבחירה בדראפט לא הפכה אותו לכוכב על אירופי, אבל במצבה הנוכחי לישראל אין פריבילגיה לוותר על אף שחקן בכיר. פרט לכספי ייעדר גם מאיר טפירו, השחקן הבולט ביותר בנבחרת בעשור האחרון; שני ילדים חסרי ניסיון מופקדים על עמדת הרכז; כל גבוה דומיננטי שבו נתקלה ישראל בתקופת ההכנה פירק את הקו הקדמי שלנו; טל בורשטיין, ליאור אליהו ויותם הלפרין הם שחקנים משלימים טובים שייאלצו לסחוב על הגב קבוצה. חשוב לזכור שזו אותה נבחרת שהפסידה במוקדמות לצ'כיה, בוסניה ובריטניה ונחלצה בעור שיניה מהדחה עקב עבירה מטופשת של נייט ריינקינג הבריטי במשחק הבית הראשון.
גם ההיסטוריה הרחוקה יותר לא מבשרת טובות. בשנים האחרונות נזקקה ישראל פעמיים לטורניר האליפות האחרונה כדי להעפיל לאליפות. מאז 1983 היא העפילה רק פעם אחת לרבע הגמר, ב-2003 בשבדיה. אלא שאת ישראל אימן אז מולי קצורין, בעוד צביקה שרף, המאמן הנוכחי, לא הוביל אותה מעבר למקום התשיעי בשבע האליפויות שבהן הדריך את הנבחרת. למרביתן הוא התייצב עם סגל רחב יותר, עם כוכבים גדולים יותר וכשהכדורסל הישראלי בריא יותר.
יש גם מעט סיבות לאופטימיות, אבל רובן קשורות ליריבות. מקדוניה מפסידה לישראל כמעט דרך קבע, יוון מתייצבת בהרכב חסר מאוד ושתיים מהנבחרות בבית המקביל, שישראל עשויה לפגוש בהמשך, רוסיה וגרמניה, ישחקו ללא כוכבי ה-NBA שלהן, קירילנקו ונוביצקי. שרף גם נהג בחוכמה כשצירף את ארז אדלשטיין, שכעוזר המאמן עולים יתרונותיו (ידע עצום בכדורסל) על חסרונותיו (אי עמידה בלחצים). השינויים שהחדיר אדלשטיין ניכרו כבר בתקופת ההכנה, כשההתבססות המוגזמת על פיק אנד רול שאיפיינה את עידן שרף פינתה את מקומה להתקפה מגוונת יותר. ישראל נהנית כרגע מצוות האימון האינטנסיבי ביותר באליפות, אבל בכדורסל מנצחים לא רק עם מוטיבציה, רצון ומלחמה, אלא גם עם כישרון וסנטימטרים. בהיעדר המצרכים האלו, העפלה לאליפות העולם תהיה הישג עצום.
אופטימיות לא זהירה
6.9.2009 / 7:14