מי האיש שלך, צביקה?

כדורסל הוא משחק של גארדים, והקו האחורי של הנבחרת לא מבשר טובות. בורשטיין לא הופך צעיר יותר ובשלהי העונה האחרונה ראינו כי הקליעה שלו נפגעה עקב הפציעה; מורן רוט ירד בכושרו; מקל עדיין צעיר וחסר ניסיון כמו גם נעימי ולימונד. הגארד המנוסה היחיד שיכול להפעיל את הגבוהים, לקלוע נקודות יש מאין, לחדור ביעילות ולעזור בהובלת הכדור הוא הלפרין. שחקנה של אולימפיאקוס הוא המוכשר והמגוון בשחקני הקו האחורי שלנו, וזה שיכול לבצע ברמה הגבוהה ביותר את מלאכת הגארד. שאף אחד לא יצפה ממנו לתרגילי מנהיגות נוסח ריכוז החמישייה בעיגול המרכז. זה לא תפקידו, את זה יכולים לעשות בורשטיין או קוז'יקרו. יותם צריך להתמקד בדברים אחרים.

ההגנה של הנבחרת תהיה עקב אכילס של הטורניר, ומשחקי ההכנה הבהירו זאת. לפיכך, הדרך היחידה להצלחה היא לנצל את היכולות ההתקפיות. מאמן מוכשר, מנוסה, יצירתי, נועז וכריזמטי ככל שיהיה, חייב קבלן ביצוע. מישהו שיהפוך את השרטוטים המתוחכמים למציאות, אחד שיתרגם את הרעיון למעשה. התנהלותו ותפקודו של שרף חשובים מאוד בטורניר כה קצר ודחוס, אבל בסופו של דבר הוא יביט בעיניים כלות באיש שלו, הלפרין, ויקווה, כמו כולנו, שהכישרון והיכולת יבואו לידי ביטוי ברגע האמת, והתכנונים באימונים ופסקי הזמן יבוצעו. בחודשים האחרונים כשלו נבחרות ישראל בכדורסל כשלון מוחלט. יותם, המנוע של משחק ההתקפה בנבחרת, יכול לנקות מעט את חלון הראווה המאובק שלנו.

"כדורסל הוא משחק של גארדים", אומרת הקלישאה, וברוב המקרים היא אכן נכונה. ערכם של השחקנים היצירתיים, שיכולים ליצור לעצמם מצב קליעה, עלה באופן משמעותי בעידן 24 השניות. עד שהחוקה תשתנה וקשת שלוש הנקודות תורחק, שחקן עם יכולת קליעה מחוץ לקשת יכול לשנות משחק בשניות. למרות זאת, גם הגארד הכי מוכשר בעולם לא יכול לתפקד בלי גבוהים איכותיים, שמספקים חיפוי הגנתי מאחור, לוקחים את הריבאונד החיוני כל כך ליציאה להתקפות מתפרצות ומשיגים נקודות באחוזים גבוהים.

בנבחרת ישראל, שבה הסנטימטרים הם משאב נדיר, התרומה של הגבוהים קריטית תמיד. היא תהיה חיונית יותר מאי פעם באליפות הזאת, שאליה היא מתייצבת עם רכז צעיר, עם חוסר היציבות הכרוני של יותם הלפרין וטל בורשטיין ובלי מאיר טפירו. יניב גרין, סנטר יורוליג בינוני, מצליח בדרך כלל לסחוט מעצמו יכולות של שחקן נבחרות מוביל, אבל במרבית משחקי ההכנה הוא נכנע עם עידו קוז'יקרו ללא קרב בכל פעם שנתקלו בגבוה דומיננטי. אוגוז סאבאס הטורקי נראה מול הגבוהים שלנו כמו ארווידאס סאבוניס, פולין הפסידה לנו בלי מרצין גורטאט הענק וגברה עלינו בקלות כשהצטרף, וספרד נטולת פאו גאסול טיאטאה את ישראל נטולת גרין (נראה לי שהסנטר הפותח של הלייקרס מתקזז עם המחליף של מכבי). אם התמונה העגומה לא תשתנה בפולין, הדיבורים על רבע גמר עלולים להיתפס בעוד שבוע וחצי כיומרה חסרת בסיס.

כך שגרין חייב לספק 14 נקודות ו-8 ריבאונדים לערב, עידו קוז'יקרו צריך להתמודד שווה בשווה עם כוכבים אירופאים כג'רמיה מאסי, ועמית גרין ינסה להתחפש לסנטר שלא בורח ממגע. כמעט שכחנו גבוה נוסף: אם ליאור אליהו יתנדב לקפוץ לפעמים לריבאונד, להיכנס לעימות פיזי או אשכרה לשמור, זה בכלל יהיה נפלא.

כן, זה בנאלי. כן, זה מתבקש, וכן – אם מינה צמח היתה עורכת סקר אקראי, סביר להניח שהאנשים שלא היו מנתקים לה בפנים ותוהים לאן הידרדרה הקריירה שלה היו אומרים: יותם הלפרין. הלפרין הוא השחקן החשוב ביותר של הנבחרת. אין מה לעשות; הכדורסל, כמו הספורט כולו, כמו החיים, לפעמים בנאלי ומתבקש. כן, שחקנים אחרים - בורשטיין, מקל, פניני, אליהו – יכולים להפציע כאקס פקטורים, אפילו כמצטיינים אקראיים במשחק כזה או אחר, אבל הלפרין הוא ה-איש.

הטענה החוזרת שנשמעת כלפי יותם היא שהוא מפחד מאחריות, ולא מהווה את המנהיג שתמיד מצפים ממנו להיות. ובכן, עכשיו אין לו ברירה: אחרי הפרישה של מאיר טפירו, הלפרין הוא הגארד היצירתי האחרון של הנבחרת. כשמקל עדיין בוסר ולימונד ורוט לא מסוגלים ליצור לעצמם או לשאר ברמה הזאת, זה משאיר את צביקה שרף עם הלפרין.

הדיבורים על נבחרת מאוזנת, מגובשת, שתנצח דרך ההגנה והקבוצתיות יפים מאוד על הנייר, אבל בפועל אתה צריך את הגו-טו-גאי, והוא לא יגיע מאליהו (שלא ממש יכול ליצור לבד קונסיסטנטית) ומבורשטיין (שאיבוד האתלטיות גורם לו להיראות כחצי מהשחקן שפעם היה). הוא כן, פוטנציאלית, יכול להגיע מהלפרין – שהראה יותר מפעם אחת בקריירה שלו שהכישרון קיים. כעת, זה הכל שאלה של מנטאליות, של המוכנות של שרף לעמוד מאחורי הכוכב שלו, ושל הלפרין עצמו. לאן שהוא ילך, תלך גם הנבחרת.

יניב גרין הוא למעשה הבבואה המדויקת ביותר של נבחרת ישראל. גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה תדמיתית. כשחושבים על גרין, לא חושבים על כוכב גדול שיכול להוליך את הנבחרת אל עבר הישג מרשים, אלא על שחקן אפור, שעבד קשה להגיע לאיפה שהוא הגיע, ועושה רק את מה שהוא יודע. גרין אולי הוא לא המנהיג של נבחרת ישראל, וככל הנראה הוא לא יהיה זה שייקח את הזריקה המכריעה, אבל אין ספק שאם יניב גרין לא היה בנבחרת, אז הנסיעה לאליפות בפולין הייתה מיותרת.

גרין הוא כלי כמעט יחיד של שחקן הגנה גבוה מול הקווים העמוסים של הנבחרות היריבות בבית המוקדם, וגם בהמשך. גם בלי רוטבארט, עמית תמיר וליאור אליהו הם שחקני הגנה לא טובים, ועידו קוז'יקרו הוא שומר טוב, רק שהגובה שלו מונע ממנו יכולת התמודדות אמיתית. כשעם הנחיתות של האחרים אי אפשר להתמודד, גרין הוא האלטרנטיבה היחידה של צביקה שרף למשחק הגנה ראוי.

הנבחרת הישראלית פחות מוכשרת מהיריבות שלה, מלבד אולי למקדוניה. אך כמו שיניב גרין הוכיח זאת בעבר זה לא אמור להפריע לו. באליפות אירופה הקודמת עשה גרין צחוק מדארקו מיליצ'יץ, בחירה שנייה בדראפט ה-NBA למי שהספיק לשכוח, ומהקו הקדמי הקרואטי בדרך לניצחונות מרשימים. הדרך להישג באליפות עוברת דרך אמונה, ודרך רצון להוכיח. משחקים טובים של יניב גרין יגרמו השראה לנבחרת. השראה לא רק להתגבר על החסרונות הבסיסיים, אלא גם לפרוץ את האפרוריות הרגילה.