שום דבר לא בדו?ק

בקיץ 1990, בתום הפקת שידורי מונדיאל איטליה 90', נטש יורם ארבל את מחלקת הספורט של הערוץ הראשון ללא כל הודעה מוקדמת. מנכ"ל רשות השידור דאז, אריה מקל, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, התקשרו אלי מודאגים. "מה יהיה עכשיו?", שאלו. השיחה הזו זכורה לי עד היום מפני שנדרשתי להעביר בה קורס טלוויזיה קצר ולהרגיע את שני הבוסים ההמומים מנטישתו המפתיעה של ארבל. במקומו העברתי אלי למחלקת הספורט של הטלוויזיה את מאיר איינשטיין, שהיה עד אז שדר רדיו "קול ישראל". בקורס הטלוויזיה המזורז בטלפון הבהרתי לממונים כי הצופים נוהים אחרי איכות האירועים בטלוויזיה, ואינם צועדים בעקבות שדר זה או אחר. אז גם נולד המושג "משחק הדו?ק" .

הודעתי לשניהם בזאת הלשון: "איני מודאג מנטישתו של יורם ארבל, מפני שהטלוויזיה הישראלית מחזיקה בינתיים בכל זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ וגם בעולם. אם שניכם, כקברניטי רשות השידור, תסייעו לי לשמור על פילוסופיית השידור והאחזקה שהתוותי במשך השנים, ולהתנהג בהגיון בעידן הרב-הערוצי הממשמש ובא, אזי לא נשקפת לנו כל סכנה. ברגע ששדרני ערוץ 1 – נסים קיוויתי, רמי וייץ, מאיר איינשטיין ואורי לוי, ישדרו את משחקי מכבי תל אביב בגביע אירופה, משחקי הליגה הלאומית בכדורגל וגביעי המדינה (גם בכדורסל), אולימפיאדות, מונדיאלים וכו' – ויורם ארבל ישדר מולם 'משחק דוק' – ודאי שצופי הטלוויזיה ילכו עם האירועים ולא אחרי יורם ארבל. זהו חוק הטלוויזיה הראשון". הייתה פאוזה לשנייה אחת על קו הטלפון, ואז הוספתי ואמרתי בשפה האנגלית את השורה התחתונה שסיכמה את השיחה: "When you have the rights - You have the show" .

יורם ארבל הוא לפי דעתי גדול שדרני הספורט בתולדות הטלוויזיה של מדינת ישראל, אין ספק בכך. אבל הוא לא הדבר החשוב ביותר בתעשייה היקרה הזאת. גם לא, אגב, חיים יבין. הממון והטכנולוגיה שמניעים את תעשיית הטלוויזיה והגיון המפיקים והעורכים הם שמנצחים בסופו של דבר, ולא השדרנים. ב-1990 החל ארבל לשדר בערוץ 2 הניסיוני ובערוץ 5 שהחל לקרום עור וגידים. ארבל צבר בשידוריו במשך ארבע שנים (1994-1990) רייטינג אפסי, בעוד שידורי הספורט על גווניהם השונים בערוץ 1 גרפו בימים ההם מ?דרוג שהמינימום שלו ניצב על 30 אחוז, ובלא מעט מקרים העפיל לשיאים חסרי תקדים של 45 אחוז.

ב-18 וב-20 באפריל 2000 נקלעתי, כמנווט שידורי הספורט של ערוץ 1, לעימות חזיתי שכה חפצתי בו עם יורם ארבל, אז שדרן ערוץ 5, בע?ת השידורים הישירים של הפיינל פור בכדורסל. הצבתי בסלוניקי את הנבחרת שלי, שכללה את מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשנים רלף קליין ואלי סהר. מיילן טנזר הציב בשורותיו את יורם ארבל ועופר שלח. באותם שני ערבים, בימי שלישי וחמישי, ה?כה ערוץ 1 את ערוץ 5 (וגם את ערוץ 2) שו?ק על ירך, כשצבר ב-18 באפריל 2000 27.9 אחוז רייטינג מול 6.6 אחוז של ערוץ 5. במשחק הגמר של מכבי מול פנאתינייקוס השגנו רייטינג של 30 אחוז, מול 6 אחוז של ערוץ 5. יורם ארבל הובס וערוץ 5 ניגף. מנהלי ערוץ 1 ורשות השידור כה נדהמו מגודל הניצחון הלא צפוי, עד שמנכ"ל הרשות אורי פורת מיהר להעניק לי צל"ש – מכתב הערכה (ראו צילום). ניצחון הרייטינג בימים ההם לא היה רק של שדרני ערוץ 1, אלא גם של קובי בן גור, יו"ר דירקטוריון חברת "פלאפון", והמנכ"ל שלו גיל בול, שהעניקו לי חסות בגובה של רבע מיליון דולר לאחר מאבק עיקש.

שדרני הספורט יושבים, מטבע הדברים, בוויטרינה של חנות הטלוויזיה. זה חשוב , אך חשוב מהם הוא מי שמעצב את חלון הראווה הזה ואילו חומרים הוא מציב בקדמה שלו בפני עדשת המצלמה. יורם ארבל שגה פעמיים. בפעם הראשונה הצהיר "אני עדיין מספר 1". זה נכון, אך אין הנחתום מעיד על עיסתו, ובכך הוא מאבד את כבודו ומכופף את אישיותו לגובה הדשא. בפעם השנייה אמר ארבל כי "מי שהיה צריך לאכול דו?ק, אכל דו?ק". לא מדויק, בלשון המעטה. במשך עשור שלם, בין 1990 ל-2000, לאחר עזיבתו של ארבל, הפקתי, ערכתי, ניהלתי ושידרתי באופן בלעדי מחמש יבשות תבל וממאה ערים על פני הגלובוס אירועים רבים, בהם שלושה מונדיאלים, שלושה טורנירי יורו, שלוש אולימפיאדות קיץ, ועוד טורנירים חשובים רבים כמו ווימבלדון, אליפות אירופה בכדורסל ועונות שלמות בליגות הבכירות בכדורגל ובכדורסל. איני זוקף זאת לזכותי בלבד. הדבר החשוב ביותר בתעשיית הטלוויזיה הוא לשכנע את הממונים עליך בצדקת דרכך ובהשקפת עולמך הטלוויזיונית. היו כאלה שהיה יותר קשה איתם (טומי לפיד ואריה מקל), ואחרים שהיה קל יותר עמם (אורי פורת ומוטי קירשנבאום). הבוסים שלי האמינו בחבריי, במנהיגות השידור שלי וביכולת הנשיאה באחריות, והעמידו לרשותי במשך השנים הרבות תקציב שנע סביב יותר מ-100 מיליון דולר בתחומים המרכיבים את שידורי הספורט היקרים והיוקרתיים, בארץ ובעולם: תשלום זכויות שידורים, שימוש בטכנולוגיה חדשנית, לוגיסטיקה וכוח אדם.

ההצלחה היא פרי תכנון ארוך טווח וטיפול משולב ורב מערכתי של כל דרגי הטלוויזיה. כמי שניווט את שידורי הספורט במשך כמעט רבע מאה של שנים, שאפתי להתאים לכל אירוע את השדר הטוב ביותר. יורם ארבל היה אחד מהם, אך הוא לא היה היחיד. תנועת השדרים מערוץ כזה או אחר אל משנהו חיונית פחות מבימת האירועים הבלעדית והשחקנים הראשיים המשתתפים בהם. יוסאין בולט הפך את אליפות העולם באתלטיקה קלה שהסתיימה לאחרונה בברלין לחוויה סנסציונית, וסייע לערוץ 1 לצוף לרגע מעל פני המים. לפניו עשו זאת מייק פאוול, מייקל ג'ונסון וקרל לואיס. קרויף, מראדונה, קטש, שמעון מזרחי ופדרר העניקו לנו רגעים בלתי נשכחים בתחומים אחרים.

אין שום רבותא בחשיפת פגישתו של יורם ארבל עם היו"ר המוכשר של הרשות, משה גביש, שפרש ממנה, ופרישת תוכניתו בערוב ימיו. יורם ארבל הוא איש מיקרופון מחונן, אך אינו מנהיג שידור. ספק אם הוא בכלל עיתונאי. בעת שהותנו בבואנוס איירס במונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 78' כמעט העליתי אותו על מטוס בחזרה לארץ כעונש, לאחר שהודיע לי כי הוא מבקש לשדר ישיר את המשחק ארגנטינה – פולין ב-14 ביוני 1978 מרוסאריו Off tube (מעמדת ההפקה בבואנוס איירס), במקום לנסוע לעמדת השידור שלנו באצטדיון ברוסאריו . הטקסט היה ברור: "יורם, אין דבר כזה Off tube . אחת מהשתיים - או שאתה נוסע לרוסריו או שאתה עולה על המטוס הראשון מארגנטינה לישראל". בפעם השנייה הוא פישל ב"משחק השרוכים" ב-1998, אבל זה כבר לא היה בזמני אלא בעידן ערוץ 2. במקום לנפנף אותו במקום מעמדת השידור, סלחו לו.

תוחלתו של ערוץ 1 נעוצה ברכישת זכויות שידורים בלעדיות. בראש מחלקת הספורט של ערוץ 1 ניצב אדם מוכשר ובעל ניסיון, ששי אפרתי, שהעניק לנו קיץ אחד של אושר - אליפות העולם בשחייה, אליפות העולם באתלטיקה קלה, עוד מעט גם את אליפות אירופה בכדורסל, והצליח (כנראה) בעת כתיבת שורות אלה לשכנע את מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר לאמץ לחיקו את המשחק המרכזי של ליגת העל בכדורגל. מהיבט הרייטינג אין שום חשיבות אם את המשחקים בימי שני ישדרו עמית הורסקי ודני נוימן ו/או יורם ארבל ואיל ברקוביץ'. ערוץ 10 קלט את העסק והדיח את יורם ארבל מעמדת השידור של משחקי הכדורסל, כשהוא מציב שם את ניב רסקין. וראה זה פלא: הרייטינג לא צנח, אפילו האמיר .

הייתה לי זכות גדולה לנהל את יורם ארבל. הוא שדר טלוויזיה שאני רוחש לו ריספקט רב, אך עליו להפסיק לשמש נחתום ופרומוטר של עצמו ולהתקלס במקום שהיה פעם ביתו, ולבטח לחדול מסיפור ה"דוק" שלא היה ולא נברא.