הדרבי החיפאי

את הלילה של ה-24 בספטמבר 2002, כשמכבי חיפה אירחה את אולימפיאקוס באיצטדיון ה-JSP, ספק אם מישהו שכח. ולא רק בזכות התוצאה המדהימה - 0:3 על הקבוצה ששבוע קודם לכן דרסה את לברקוזן. בבוקר המשחק הבטיח הקשר הקרואטי ג'ובאני רוסו לשלושת חבריו ננאד פראליה, אבישי ז'אנו ורפי כהן כי אם חיפה תנצח את המשחק נגד היוונים, הוא יזמין את השלושה לכל דבר שירצו. העייפות לאחר המשחק מנעה מארבעת החברים לצאת מהמלון באותו ערב ולאחר דיון קצר ביניהם החליט רוסו להזמין יין לחדר שלו ושל פראליה. הקרואטי הרים טלפון לקבלה וביקש יין וארבע כוסות יחד עם דלי קרח. לאחר שסיימו את הסיבוב הראשון, זרק רוסו את הבקבוק, הכוסות והדלי דרך החלון והזמין עוד סיבוב זהה לחדר. בסיום הבקבוק השני רוסו כבר בקושי יכול היה ללכת, אבל לפני שסגר את הערב, הקרואטי רוקן את תכולת דלי הקרח על ראשו של כהן שהרים צעקה ענקית. תוך שניות כמעט כל הקבוצה נכנסה לחדרם וכשהבינה במה מדובר, לכולם היה ברור שזו בעצם השגרה של מכבי חיפה 2002/3.

"לפני הכל ואחרי הכל היה לנו פשוט כיף גדול להיות בליגת האלופות", נזכר אבישי ז'אנו. "זו היתה קבוצה עם שמחת חיים מטורפת וזה אחד הדברים שאיחדו אותנו. זו חוויה ענקית שצריך לדעת ליהנות ממנה, אבל גם צריך לבוא ולתת את המקסימום על המגרש. במשחק הראשון במנצ'סטר זה היה עדיין כאילו אנחנו בחלום, אבל אחר כך כבר באנו להראות מה שאנחנו יודעים. אני מצפה ממכבי חיפה של היום לבוא ולהוכיח שהם ראויים למקום הזה".

לא סתם אבישי ז'אנו דורש עוד קבלות מהקבוצה השנייה של מכבי חיפה שעלתה לליגת האלופות. למרות הדמיון הרב, יש גם לא מעט שוני בין שתי הקבוצות. למרות השמחה הענקית שהקבוצה ההיא ייצגה, הקבוצה החדשה מסמלת דברים קצת אחרים. עכשיו, כשאדי האלכוהול נעלמים והזיכרונות שעלו מהביקור ההוא באולד טראפורד נפסקים, מותר לנסות ולשאול: איזה הישג יותר גדול. נכון, ההשוואה קשה, לא הוגנת במקצת, אבל גם בלתי נמנעת.

יש לא מעט הבדלים בתחום, אבל נקודת דמיון אחת גדולה: יעקב שחר. או יותר נכון: האינסטינקטים של יעקב שחר. בקיץ 2002, כששחר חיפש מחליף לאברהם גרנט שעבר לנבחרת, בורסת השמות שרצה בתקשורת לא חשבה על יצחק שום. כמו עם אלישע לוי, שחר הלך נגד הזרם והביא מאמן שאף אחד לא נתן לו סיכוי. בטח שלא לעלות לליגת האלופות. שום הגיע לאחר ששימש כעוזר מאמן הנבחרת הלאומית במשך 12 שנים, ובלי כמעט הישגים משמעותיים בתור מאמן ליגה. אחרי שתי אליפויות ירוקות ועזיבתו של הכוכב הגדול יוסי בניון לספרד, כולם בחיפה הבינו שמדובר בהנמכת ציפיות. בערך כמו כל מה שנאמר אחרי שאלישע לוי נבחר לרשת את רוני לוי.

שום, להבדיל מלוי, קיבל קבוצה מוכנה מאברהם גרנט. קבוצה שרצה כבר שנתיים, וגם אם ממש התאמץ, אי אפשר היה לשנות דברים מהותיים בזמן הקצר שהיה לו. מה שכן, לשום חיכה סגל קצת שבע אחרי שתי אליפויות והוא הצליח להעניק לו את מנת שמחה החיים הקטנה שהמריצה אותם לכפר על פשלת הפקס מול ליברפול. אלישע לוי בנה את הרגע הזה במשך עונה שלמה. הוא לקח קבוצה ממש הרוסה ובנה אותה מחדש. מהיסוד. זו הקבוצה שלו הרבה יותר מאשר שהקבוצה ההיא היתה של שום. לשום היו גם שחקנים הרבה יותר טובים ומנוסים במעמדים האלה.

שניהם, יאמר לזכותם, עשו זאת בדרך דומה: דרך כדורגל התקפי. לא דרך סגנון משחק הגנתי, מאופק, טקטי או שאר מילים מסרסות. הם לא שיחקו כמו קטנים שרצו לצאת גדולים, אלא כמו קבוצה גדולה שלא פוחדת מאף במה גדולה. דרך ניצחונות, דרך שערים, דרך הנאה שמשותפת לשחקנים ולצופים. שני המאמנים, אגב, בחרו שלא לשנות כמעט את הסגל לפני ליגת האלופות, החלטה אשר שמרה על גיבוש הקבוצה. "גם היום וגם במכבי חיפה שלנו, לא היו כמעט שינויים בסגל", מנתח מרקו בלבול שהיה עוזרו של שום ב-2002/3. "זה דבר חשוב מעין כמוהו. השחקנים מרגישים בטוחים במקום שלהם ומכירים אחד השני, וזה מקל מאוד את העבודה. לדעתי, חיפה של היום מזכירה מאוד את הקבוצה לפני שבע שנים, שגם בה היה שילוב של צעירים מבטיחים עם שחקנים מנוסים".

יש עוד לא מעט נקודות השקה חוץ ממשחק עלייה מול יריבה אוסטרית בינונית. שני המאמנים, שום ולוי, הלכו עם יניב קטן עד הסוף ואולי הוציאו ממנו את היכולת הכי טובה שלו בכל הקריירה. אז קטן היה בורג חשוב בקבוצה נוצצת, היום הוא המנהיג של קבוצה מאוד ביתית – בשני המקרים הוא התחבר למהות, פעם הזוהרת ופעם העממית. חיפה של 2002/3 נהנתה מתקציב גבוה יותר בכמעט 15 מיליון שקלים, תקציב שנשק לחמישים מיליון בעוד הקבוצה הנוכחית עומדת על 35 מיליון שקלים. סגל השחקנים, כאמור, שונה מיסודו. אם בחיפה של היום משחקים 11 שחקני בית שרובם המכריע בהרכב הקבוצה, אז לירוקים היו בסך הכל שבעה שחקני בית שארבעה מהם אולי שיחקו בגביע הטוטו. מהות הקבוצה שונה במידה לא מבוטלת, והרקע האוטנטי של העלייה השנייה הוא הרבה יותר גדול מהעלייה השנייה.

בהמשך לכך, העלייה הראשונה לליגת האלופות היתה בעצם שירת הברבור של הסגל הנדיר שנבנה במכבי חיפה בשנת 2000. אלו היו טיפות הלימון האחרונות, בעוד שהיום זוהי רק תחילת הדרך ולקבוצה הזאת יש אופק ענק להרבה שנים. אותם צעירים של היום לא היו עושים זאת לולא פריצת הדרך שעשו אותם כוכבים ב-2002, למרות שרמת היריבות בדרך לליגת האלופות היתה דומה. גם לאלישע לוי מצפה אופק חדש. העלייה לליגת האלופות העירה את קריירת האימון של יצחק שום, שעבר בסיום אותה עונה לפנאתינייקוס בדרך לזכייה בדאבל היסטורי. שום, שלא אימן אף קבוצה גדולה עד מכבי חיפה, עבר מאז בבית"ר ירושלים והפועל תל אביב וזכה בעוד דאבל. בקיצור, אלישע, תכין את הסוכן.

"אנשים פשוט לא מבינים את גודל ההישג של אלישע לוי ושל מכבי חיפה", אומר מוטי איוניר. "לדעתי, זה הישג הרבה יותר מרשים מההעפלה הקודמת. מדובר בחיפה שרובה מושתתת על שחקני בית צעירים ומוכשרים ולא כמו חיפה בהעפלה הקודמת שנשענה ברובה על הזרים המצוינים שלה. קשה לראות בכדורגל שלנו מאמנים שמאמינים בשחקנים צעירים ולאלישע מגיע כל הכבוד על כך שלא חשש ללכת איתם עד הסוף. בחיפה עוד דיברו בעונה שעברה על בניית קבוצה והם כבר קוטפים את הפירות. השחקנים הצעירים האלה יקבלו עכשיו גם הרבה מאוד ניסיון, מה שרק יכול להבטיח לחיפה עוד עונות גדולות במידה ולא יחטפו אותם לאירופה. מעבר לכך, הם קיבלו את יניב קטן שאומנם עושה פריחה מאוחרת, אבל גם הוא שחקן בית שהיום מוביל את החבורה של הצעירים האלה לעבר הישגים נפלאים. בעיני זה יותר גדול מהעלייה הקודמת".