במחזור השני של עונת 2002/03 אירחה הפועל באר שבע את מכבי תל אביב, זו שלמעט גמר הגביע כמעט כל מפגש מולה ב-13 השנים שקדמו נגמר בבכי, ובכל מקרה אף אחד מהמשחקים נגדה לא הסתיים בניצחון ביתי. קשה לזכור משהו מהמהלכים ב-89 הדקות הראשונות, בעיקר כי זה היה משחק איום ונורא. התוצאה הייתה 0:0, משהו שהיינו מוכנים לקנות לפני ההתמודדות. בדקה ה-90 בעט בלסינג קאקו דרדל'ה מ-16 מטרים, שמעשה אלוהים עבר חצי מטר מידיו של שטראובר המזנק, פגע בערצב שיצא לטיול לילה או בחיה אחרת שהסתובבה בתקופה ההיא בדשא החולה של וסרמיל, דילג מעל השוער והפך לשער ניצחון בלתי נשכח. סיבוב אחד לאחר מכן, הפועל באר שבע הגיעה לבלומפילד, נתנה קונצרט אדיר ופירקה 0:3 את אותה מכבי תל אביב בלתי מוכנעת, כשהשער השלישי, הפינאלה, היה מספרת מופלאה של אמיר אבוטבול אחרי יותר מעשר מסירות, תשע מהן לקול ה'אולה' של האוהדים (מתויק בארכיון כ"אבוטגול").
מהמשחק בווסרמיל לקחתי בעיקר את השמחה האדירה שאחריו, את התחושה הזו של התפוצצות אחרי ציפייה וכישלון בכל פעם מחדש. זה הרבה יותר מתוק כשזה קשה. יצא לי להיאבק על כמה דברים בחיים שלי, לחוות היטב רגעי תקווה ותסכול, שנים של מאבק על הפועל באר שבע, למשל. אבל שום דבר אפילו לא מתקרב למאבק הארוך והקשה להיות הורים, מאבק שהוציא מאיתנו, ולא רק במונח המילולי של הביטוי, דם, יזע ודמעות.
היסחפות או אנוכיות?
אולי זה קרה כי כאוהד הפועל באר שבע התרגלתי שהדברים החשובים לא באים בקלות, שאם יש אפשרות לטוויסט בעלילה יותר מאפשר שהוא יתרחש, שלא צועקים "יש" אחרי הגול, ובכלל, רצוי לעשות את זה אחרי שריקת הסיום. אז אחרי שכמעט והתייאשנו אבל נלחמנו כמו אופיר חיים ממוצע, יודעים שזה חייב להיגמר בניצחון, שבכל מקרה בסוף נהיה הורים. אחרי שהרעדנו עולמות ולא ויתרנו זה קרה. הרגע שבו קיבלנו את ראם, בבוקר יום שישי שעון הצד השני של העולם, היה הרגע ששינה את חיינו. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
קצת לפני כן, בתוך הלחץ האדיר, מצאתי זמן ויכולת לעקוב אחרי המשחק של הפועל באר שבע מול הפועל רמת גן, ואחריו לשלוח SMS עם ברכות על הניצחון לאסי רחמים. בניגוד לשער של בלסינג, זה לא היה דרדל'ה בדקה ה-89 כי אם טיל לחיבורים. ילד שמח, מלא אהבה וחכם בטירוף שלא הייתי צריך להתאמץ מדי כדי לגרום לו לאהוב כדורגל. הדבר הראשון שהוא קיבל היה בלון של הפועל באר שבע. כמה סמלי שהחיבור החזק הראשון בינינו היה אחרי שסיפרו לנו שהוא אוהב לשחק כדורגל. כמה דקות אחר כך הוא כבר קיפץ עלי אחרי שהבקיע. זה היה מגיע בכל מקרה, אבל הכדורגל רק זירז את העניין.
מהעונה שעברה אקח את העלייה, אבל לא פחות את העובדה שזו הייתה העונה הראשונה של ראם במגרש. הוא כבר מכיר את הדרך לאצטדיון ואת העובדה שאנחנו הפועל באר שבע, האדומים. יותר מחלום שהתגשם, שני ניצחונות במאבקים במשפט אחד: אני לוקח את הילד שלי לראות את הפועל באר שבע.
ביום שישי שעבר, קצת אחרי הקידוש, כשהוא החל להתרוצץ בבית מרים ומוריד ידיים בהתאמה ושר "יאללה הפועל", יצא לי לחשוב על השאלה האם להפוך אותו לאוהד הפועל באר שבע זה משהו שיעשה לו טוב. זאת אומרת, כשחושבים לוגית, זה קטע די מתסכל להיות אוהד כדורגל. רוב העונות (במקרה שלי כולן, לפחות בינתיים) לא מסתיימות באליפות, הרוב המכריע של שריקות הסיום אפילו לא מסתיים ב"יש". האם זו לא טעות להכניס לילד את החיידק הזה? האם לא מדובר באנוכיות? הוא החיים שלי, והרי אני אתן את החיים כדי שיהיה לו טוב. אז למה כדורגל?
מילא אני, גדלתי באמצע שנות השבעים, הבנתי מה קורה בעולם מייד אחד שמסיבות האליפות הסתיימו וכולם דיברו רק על" באר שבע" (שם קוד לקבוצה שלנו), לא זמן שאפשר היה לבחור בו אם להיות אוהד או לא, אבל עכשיו? יכול להיות שזה wishful thinking ותו לא, אבל יש סיכוי (אני משכנע את עצמי), שבניגוד אלי הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון, שהוא יראה אליפויות וגביעים. הנה, רק שנה ברזומה, וכבר יש לו עליה וזכיה בגביע הטוטו.