שער האריות

טוב, בכל הפרויקט הזה אין סעיף צפוי יותר מאשר זה שבא על אלירן עטר. למעשה, כל מה שחשבתם וכל מה שאנחנו חושבים יהיה נכון - היהלום, הכוכב הבא, ההתבגרות, העמידה בציפיות, היכולת ללהטט, היכולת להנהיג, עליית הכתה - לא חסרות זוויות להסתכל מהן על אחד השחקנים הכי מוכשרים שצמחו לנו כאן בשנים האחרונות. ואז בא המשחק מול איינדהובן והוסיף עוד זוית חשובה לקראת העונה הקרובה של בני יהודה: האם לקבוצה יש תלות מוגזמת באלירן עטר? האם היא לא מסוגלת לפצח הגנות בלעדיו? האם גלבאן כל כך צריך אותו כפרנטר משלים?

בינתיים, עטר עושה סימנים של עמידה בלחץ. הוא נראה כמי שצועד על אותו מסלול של העטר המבוגר יותר, המתולתל, זה שבעיטות מספרת ועקבים היו אצלו עניין שבשגרה. עטר לא צריך להאמין לתחזיות על עונה מופלאה לבני יהודה, על אפשרות לעקוץ במאבק האליפות, על פריצה. הוא פשוט צריך לשחק את הכדורגל שהוא יודע, וגיא לוזון צריך לכתוב לו צ'ק פתוח על העניין הזה.

מקרה תמיר כחלון, שניסה ללא הצלחה יתרה להישאר בבני יהודה והלך לבוררות למרות שלא היה לו קייס, מסביר מה עשה עידן חזי מגן בקבוצה הזו. שחקנים רוצים לבוא ומתים להישאר. ככה זה כשהבעלים שלך הוא קודם כל בן אדם ורק אחר כך בוס.

הבעיה של מגן לאורך השנים הייתה הנטל הכלכלי שנשא בהחזקת בני יהודה. הוא איים לא אחת לעזוב, פעם אחת כבר היה ממש על מפתן הדלת, צעד שלו היה עושה, סביר להניח שהקבוצה שמייצגת יותר מכל את עידן הוינטאג', דור הפרברים, הייתה בדרך לאבדון. בני יהודה ומגן צריכים סיוע מהאוהדים, ואם ימשיכו כך, אין שום סיבה שלא יקבלו אותו. תשאירו אותו איתנו. כמו כחלון, גם אנחנו נקשרנו לנוסחה המקסימה.

אחת היציאות היותר זכורות בקיץ הזה הייתה של גיא לוזון, כשראה איך הארגנטינאי שלו השיל מעליו הרבה קילוגרמים מיותרים ואמר בהשתאות: "הוא חזר כמו דוגמן". בינתיים, גלבאן לא רק נראה כמו דוגמן, הוא גם מתנועע על המגרש כמו רקדן בלט.

יש מסר ברור בהרזיה של גלבאן. בניגוד לשחקנים שמגיעים לפה, משחקים טוב שנה אחת ואז מסתגלים למנטליות, גלבאן בחר בתהליך ההפוך - בא, ראה שיש לו פה בית חם והחליט לשמור עליו. מצד שני, הוא עדיין ארגנטינאי עם טמפרמנט חם, והמבחן שלו יגיע בשעת משבר.

אחרי עונה של הינצלות הרואית, פתאום חזרה אשתקד בני יהודה להיות הקבוצה שהכרנו מפעם - זאת שמשחקת כדורגל בחדווה, שלא נכנעת לקדמה המתכתית ולמשחק ההגנתי. רוב הקרדיט מגיע, כמובן, לגיא לוזון, שבנה קבוצה שמחה שלא מראה רגשי נחיתות, בארץ או באירופה.

בלי קשר להופעה באירופה (שכנראה ייסתם עליה הגולל בשבוע הבא בהולנד), הציפיות כבר התחילו להתפתח סביב בני יהודה. לוזון צריך להיזהר - הוא היה בסרט הזה פעמיים, פעם אחת במכבי פתח תקוה ב-2004/05 ופעם שניה בהפועל תל אביב לפני שנתיים. לוזון למוד ניסיון, ואין מאמן שיודע טוב ממנו שפתיחה טובה בזירה האירופית רק מגדילה את האיום על עונה קטסטרופלית בליגה. הדבר האחרון שהוא צריך הוא לנסות ולהמציא את הגלגל מחדש, לגרום לשחקנים שלו להרגיש שיש מעמסה על כתפיהם. הוא רק צריך לחיות את הקלישאה החבוטה ולשחק משבת לשבת. בשנה שעברה זה עבד יופי, ומה שלא שבור - לא מתקנים.

בשנה שעברה, בעונתו השלישית בליגת העל, סומן דין מורי גם על ידי מאמן הנבחרת דרור קשטן, שזימן אותו לאפיזודה קצרה במדי הכחול-לבן. אי אפשר להגיד שזו רק העובדה שהוא משחק בבני יהודה, מורי עדיין לא הראה שהוא בשל ללבוש את חולצת הנבחרת, אבל השאיפה קיימת.

מאז הימים של גיא שרעבי, לא פיתחה בני יהודה בלם דומיננטי מתוצרת בית. למרות שבחיקו רק שלוש עונות, מורי כבר הספיק לראות לא מעט. הוא שיחק בהגנת מסננת, נלחם בתחתית, למד ממילאן מרטינוביץ', אמנם שחקן בינוני אבל עתיר ניסיון ששימש לו מנטור טוב. עכשיו, שמרטינוביץ' כבר לא בבני יהודה, הגנת הזהובים שייכת למורי, שינתב את איבן גרידו, איציק עזוז וכפיר אדרי. העונה הזו הוא עולה כתה, ואם יראה שהוא מסוגל לנווט את הספינה, הזימון הבא לנבחרת כבר לא יהיה קוריוז.