היה 10

ותיקי היישוב עוד זוכרים את המסעדה הקואופרטיבית שפעלה שם פעם, אחת משתיים שפעלו בתל אביב, עם כרטיסיות התשלום והמלצריות הקשישות כסופות השיער. אפשר רק לדמיין את המפגש בינן לבין הגיבור הבא אחריהן בשערי הבניין, צעיר שחום ובריא גוף העונה דווקא לשם "קוקוס". אולי כשראו אותו מזיז חפצים מחדר לחדר הן טעו לחשוב שמדובר בשיפוצניק, אבל כוכב הפועל תל אביב אלי כהן היה מגיע לבניין מועצת פועלי ת"א בכל ראשון בחודש כדי לעשות את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב גם על המגרש: לפרק. מאז תום עידן ההסתדרות, שחקן הפועל שלא מקבל משכורת יכול לשלוח את הסוכן שלו לפגישה מנומסת במשרדים המצוחצחים של היו"ר. פעם הוא היה הופך שולחנות בבית ברנר, והכי חשוב, הוא היה עושה את זה בעצמו.

ארגוני האוהדים החולשים על שער 11 יודעים לעשות צרות לראשי הקבוצה לדורותיהם. רק לאחרונה הגיע גם אלכס שניידר למסקנה שהשקט שהורגל אליו בקנדה לא היה נורא כפי שסבר לפני המפגש עם השחקן ה-12. אבל קבוצת הילדים הפעלתנית הזו עשתה לה גם מנהג לעודד לאורך כל 90 הדקות ובדרך כלל גם אחרי הפסדים. שאר האיצטדיון, המורכב מאוהדים בוגרים יותר, נוהג להביט עליהם בתימהון ובינו לבין עצמו לנזוף בהם על חוסר הכבוד למסורת: מה קרה לנרגנות המכבית המפורסמת? מה קרה למלמול העצבני בכל פעם שהקבוצה לא מסכילה להבקיע? מה פתאום הצעירים הפוחזים האלה מוכנים להסתפק בתיקו, או אפילו גרוע מכך, באחד אפס קטן? מה קרה לימים שגם ניצחון היה לא יותר מהמובן מאליו? אולי דווקא העידוד שבוקע בשנים האחרונות בלי שום קשר לתוצאה משער ה-11, דווקא הוא מסמן יותר מכל את מות המכביזם.

עד היום לא ברור ההיגיון מאחורי האירוע המרתוני הזה: כלומר, מכבי לא פוגעת, הפועל מדשדשת, בני יהודה תקועה בתחתית, וצפייה רק במשחק אחד של השלוש עלולה להסתיים בוורידים חתוכים, אז למה שלא נארגן שלושה משחקים ברצף? כך היה יכול הקהל התלאביבי בשנות השמונים לצפות ב-270 דקות רצופות של כלום, ובינתיים לנצל את הזמן ליצירת קואליציות שהיו מתחלפות בתדירות של, נו, טוב, קואליציות, כשעל תקן לשון המאזניים אוהדי הקבוצות הקטנות, תלוי מי מסדר להן עוד עונה בליגה.

אבל לא ביחד, כל אחת לחוד, שלכל אחת תל אביב משלה. שמשון ת"א, בירוק לבן, של הכרם, אבינועם עובדיה, מומי מזרחי והמלך הבלתי מעורער גידי דמתי, ובית"ר ת"א, בכחול לבן, של הכהנים – ירון, ניסן וניסים הבלתי נלאה, ועוד כשישה אוהדים ביום סביר. למרות הקאמבק הקצרצר בגביע המדינה לפני שנתיים, האיחוד שלהן יצר ייצור כלאיים שקטן מסך חלקיו, ובכלל, איך אפשר שלא להתגעגע לשני מועדונים שהמציאו את המושג קבוצה סימפטית?

עצם המחשבה ששיחקה פה פעם קבוצה עם שירי עידוד בבולגרית מספיקה כדי לגרות את בלוטות הנוסטלגיה. משהו ממכבי יפו עוד אפשר לטעום במסעדות הבולגריות של יהודה הימית, עם כל נגיסה בקבב, בשקמבה או בסלט החצילים, אבל אלו רק פירורים מהוואי של אחת משתי הקבוצות היחידות בארץ, יחד עם שמשון ת"א, שהיתה להן גם עדה. אפשר גם להיזכר בגעגוע באיצטדיון גאון, שהיו בו ספסלי שחקנים בבטן האדמה, כמו היה אחד ממגרשי הפאר בגרמניה או אנגליה, אפשר גם להמשיך להתפייט על ארואטי ומוצי ליאון שמנהלים יחד מסעדה בתל אביב, אבל אפשר פשוט להיכנס ללינק למטה, להקשיב להרצל קביליו המנוח, ולהזיל דמעות כמו שצריך. יפו חזרה בעונות האחרונות לליגות הנמוכות, והיא אפילו קרויה על שמו של השוער האגדי, אבל בעונת 2009/10 היא תשחק רק בליגה ב'. ליגת העל תסתפק בתחליפים חיוורים מרעננה.

ואם כבר הרצל קביליו, אז היה לו עוד שלאגר, ולא פחות בועט, וגם הוא מספר סיפור כמו שרק מוזיקה יודעת לספר. עד להמצאת הערוצים המסחריים כדורגל שיחקו משבת לשבת, ויום המשחקים היה יום מקודש באמת. כמו שראוי לאכול מסודר ולישון מסודר, גם ספורט מומלץ לצרוך בשעות ובימים קבועים, אחרת הגוף מתבלבל. ביום חמישי כבר החלה להיות מורגשת התכונה ברחוב. בשישי כבר היה מותר להפגין סימנים קלים של עצבנות. בשבת כולם פרקו בבת אחת. כך אפשר היה לנסוע לבלומפילד דרך שדרות ירושלים ולפגוש בדרך אוהדים של מכבי יפו, או לעצור בחזרה ללאפה בלב הרחב בכרם או שיפוד ברחוב האצ"ל ולהחליף חוויות עם אוהדי בני יהודה או שמשון שבדיוק סיימו את השבת שלהם. היום שמשון ויפו כבר לא בסביבה של ליגת העל, ושבת בכלל נופלת על יום שני.

לכאורה גם היום אפשר להשיג כזה. אבל מהרגע שהחלו להימכר זיכיונות להפעלת הדוכנים והרוכלים סולקו מסביבות האיצטדיונים, הבצק העגול הזה הפך לאוורירי יותר, דחוס פחות וחסר את המתיקות של הבייגלה ההוא, ובתוך המגרש גם זעתר לא תקבלו. הכדורגל לא היה אז טוב יותר מהיום, אבל התבלין החמצמץ הזה, שהוגש בתוך נייר מקופל היטב שמקורו עלום, הוא שנתן את הטעם גם לשבת הכי תפלה.

לא בטוח שאוהדי בני יהודה אמורים להתגעגע לימים שבהם כל עונה הסתיימה באשפוז במחלקה הקרדיולוגית, אבל תל אביב מצטיינת במגוון של טעמים, צבעים ואנשים, ורק חוויית הכדורגל שלה היא חד מימדית. אתה יכול ללבוש צהוב, אדם או כתום, אבל בסוף אתה תמיד תמצא את עצמך חוצה כמו משוגע את שדרות ירושלים, עוקף את תחנת המשטרה החדשה ונוחת על אחד הכיסאות בבלומפילד. עד לפני שנים לא רבות עוד יכולנו להתאוורר לפחות פעמיים בעונה בביקור בשכונה, ואילו לאוהדי בני יהודה היה מבצר משלהם להתפאר בו. היום רק נקודות מפרידות בין שתי הקבוצות הגדולות לאחות הקטנה משכונת התקווה. פעם בפער הזה אפשר היה למצוא גם סמטאות צפופות ומתפתלות, מרפסות שאפשר היה להשקיף מהם אל המגרש ומהיציעים אל יושביהם, ובעיקר אינספור שיפודים על האש.

עם כל הכבוד למתחם קריית שלום, שחקן תל אביבי אמור להיות מסוגל להגיע לאימון שלו בקו חמש, את הכרס שלו לטפח בגלידה מונטנה ואת הכדורים שהוא מעיף בשלומיאליות מעל השער למצוא מאוחר יותר צפים עמוק בים.

איצטדיון בלומפילד כבר נפרד מלא מעט שחקנים גדולים, אבל אולי הפרידה המרגשת מכולם היתה דווקא מאוהד. נאה לה לתל אביב שידעה לחלוק כבוד אחרון לאחד מבכירי יושבי היציע, וגם הולם אותה, מכיוון שזוהי עיר שמנוסחת בשפה ייחודית משלה, דקה יותר מזו הנהוגה במדורי הספורט, פיוטית יותר. עיר שחלקים ניכרים ממנה נבראו במילותיו של עלי מוהר, וגם תרבות הכדורגל שלה חבה הרבה לשורותיו של המשורר. אני לא זוכר מי שיחק נגד הפועל באותו משחק, אבל גם אם אוהדי מכבי היו יושבים מנגד, גם הם היו מריעים לאדום היחיד שהם שמחו לפגוש בכל סוף שבוע.