חמישיית החמישיות - פורטלנד

על אף הרבה מאוד מזל רע, סוללי הדרכים מפורטלנד הצליחו לעמיד מספר קבוצות מעולות לאורך השנים, הגם שרק אחת מהם סיימה עונה עם טבעות אליפות. בגדול מדובר במועדון שנוהל בחכמה, אם כי כמה החלטות שגויות לא נמחקות בקלות מדפי ההיסטוריה. הויתור המפורסם על ג'ורדן לטובת סם בואי קופץ לראש, כאשר גם שחרורו של מוזס מאלון הצעיר, הבחירה בלארו מרטין ראשון בדראפט, ומי יודע, אולי גם הבחירה בגרג אודן תצטרף לאותה רשימה מפוקפקת. אלא שבתוך כל אלה מתגלה, אחרי ולמרות הכל, מועדון מצליח ומוצלח, כזה שהגיע לפלייאוף 26 פעמים בתוך 27 שנים, כולל 21 הופעות רצופות, לפני השקיעה לעידן הג'יילבלייזרס הידוע לשמצה. כיום המועדון משקם את עצמו ומאיים להפוך שוב לאימפריה. עד שזה יקרה, בואו נחזור קצת אחורה.

קדנציה בקבוצה: 1986 – 1995

רזומה: שתי הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1990 (17.6 נקודות, 9.1 אסיסים)

תחשבו צ'ונסי בילאפס – פלוס אגרסיביות, מינוס השחצנות. רכז אופטימלי; גבוה, חזק, קשוח, אחראי, סקורר, מנהל משחק ושומר מצוין. חולשתו היחידה של פורטר היתה האיטיות היחסית שלו, אך גם זה לא מנע ממנו להניע מתפרצות באמצעות חכמת המשחק ויכולת המסירה שלו. בין השימוש החכם בגובה והורדת יריבים לפוסט-אפ, המנהיגות, ויכולת הקלאץ' המצוינת, פורטר היה דמות משמעותית בקבוצות הנהדרות של המועדון בשנות התשעים.

מועמדים נוספים:
ליונל הולינס מקבוצת האליפות היה שומר מעולה והמנוע של התקפת המעבר הקטלנית של הקבוצה. רוד סטריקלנד הציג הבלחות של כישרון מהמם לצד הסתבכויות עם החוק ותחושת החמצה שליוותה את מרבית הקריירה שלו.

קדנציה בקבוצה: 1984 – 1995 (הועבר ליוסטון באמצע עונת 95')

רזומה: חמישיית העונה (1992), פעמיים חמישיית העונה השנייה, פעם אחת חמישיית העונה השלישית, 8 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1992 (25 נקודות, 6.6 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים)

ה"גלייד" היה כל כך טוב, שערב סדרת הגמר של 92' היו שהעזו להשוות אותו לג'ורדן (כמובן שהוד אווירותו דאג לשים דברים בפרספקטיבה הנכונה באותה סדרה, אבל זה כבר סיפור אחר). העובדה שדרקסלר שיחק במקביל לג'ורדן, ועוד בשוק הקטן של פורטלנד, קצת עמעמה את זוהרו של מי שככל הנראה היה הגארד השני בטיבו בשנות התשעים.

מועמדים נוספים:
ג'ים פקסון היה בשיאו כאשר הקבוצה זכתה בבחירת הדראפט המיתולוגית שהייתה יכולה להביא לה את ג'ורדן. עמדות הכנף היו מאוכלסות בפקסון, הסקורר קיקי ואנדוויי והרוקי המבטיח דרקסלר. אולי לולא פקסון האולסטאר בעמדה מספר 2, ההיסטוריה הייתה כותבת את עצמה קצת אחרת. אם נוסיף למשוואה את ג'ון פקסון, אחיו הצעיר של ג'ים, נראה שלמשפחה כולה הייתה השפעה מכרעת על הקריירה של השחקן ההוא, שמנגד מטיל את צילו על כל ההיסטוריה של המועדון.

קדנציה בקבוצה: 1990 – 1997

רזומה: אולסטאר (1994)

מודל אופטימלי: 1994 (20.1 נקודות, 6.7 ריבאונדים)

אחרי ששימש בתור השחקן השישי האופטימלי בקבוצות הגדולות של תחילת הניינטיז עבר קליפורד "אל תקראו לי קליף" רובינסון לקדמת הבמה ככוכב בשנות המעבר של אמצע העשור. קצת קשה להכניס את רובינסון המגוון לעמדה ספציפית לאחר ששיחק בשלוש עמדות בהתקפה ובחמש בהגנה. באחרית הקריירה שיחק כמעין סנטר, אבל בימיו הזוהרים בבלייזרס היה בעיקר סמול פורוורד מגודל.

מועמדים נוספים:
ג'רום קרסי האתלטי והקשוח נתן לבלייזרס 11 עונות, בהן לחם על המגרש. לא פעם הוא גם חש את מגע הפרקט, עת קפץ לכדור אבוד אחר כדור אבוד. עם קרסי ודרקסלר, היו לבלייזרס צמד אתלטים אדירים בכנפיים.

קדנציה בקבוצה: 1977 – 1979

רזומה: אליפות (1977), חמישיית העונה השנייה (1978), חמישיית ההגנה (1978), חמישיית ההגנה השנייה (1979), 3 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1977 (20.2 נק', 11.4 ריב')

אמנם הוביל את קבוצת האליפות בנקודות למשחק, אבל את המוניטין שלו עשה בעיקר בתור שומר וריבאונד מעולה. לוקאס היה מעין מילה נרדפת לקשיחות: האנפורסר הקלאסי שמגן על חבריו לקבוצה. במובן הזה אף הביא לידי שלמות את מודל הפאוור פורוורד של הדור הישן. ואם אתם ממש חייבים עדות נוספת, רק תשאלו את ביל וולטון, הנהנה העיקרי, שאפילו קרא לבנו 'לוק'. נחשו על שם מי.

מועמדים נוספים:
עוד אנפורסר איכותי היה באק וויליאמס, בורג חשוב בקבוצות של תחילת הניינטיז שהגיע אחרי קריירה נהדרת בניו ג'רזי. ראשיד וואלאס נתן עונות סטטיסטיות יפות אבל נכשל במבחן המנהיגות. סידני וויקס קלע הרבה נקודות עבור הקבוצה בשנותיה הראשונות, אך לא הביא אותה להישגים.

קדנציה בקבוצה: 1975 – 1978

רזומה: אליפות (1977), אמ.וי.פי של סדרת הגמר, אמ.וי.פי (1978), חמישיית העונה (1978), חמישיית העונה השנייה (1977), פעמיים בחמישיית ההגנה, 2 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1978 (18.9 נק', 13.2 ריב', 5 אס', 2.5 חס')

הפצוע הכרוני הצליח לחבר כמעט שנתיים בריאות יחסית, בהן שם את הקבוצה והעיר על פסגת העולם. ועכשיו, לפרודקס: כשהיה בריא, וולטון היה השחקן הטוב בעולם. אלא שרוב הזמן, בריאות לא היתה הצד החזק שלו. הוביל את הליגה בריבאונדים ובחסימות בעונת האליפות. מוסר נפלא. אם היה מוצא את הבריאות להמשיך כמה עונות נוספות, בקלות היה נחשב בין חמשת הסנטרים הטובים בהיסטוריה. ה-מפתח לקבוצת החלומות של ג'ק רמזי, אליו (ואליה) נגיע עוד רגע.

מועמדים נוספים:
מבין שלל הסיבות להרגיש קצת חבל על הקבוצה הנהדרת של תחילת שנות התשעים, אחת המרכזיות שבהן היא שלבלייזרס לא היה אז את ארווידאס סאבוניס, על אף שהחזיקו בזכויותיו. כאשר הצטרף הסנטר הליטאי המופלא לקבוצה של 95' היו גם הקבוצה וגם הוא מעבר לשיא. נציין גם את קווין דאקוורת' המנוח, הסנטר שכן שיחק עבור הבלייזרס באותן שנים, ואפילו כזה שהיה שותף לשני אולסטארים בשל יכולתו ההתקפית הטובה. אלא שבסופו של יום היה מדובר בסנטר רך, כזה שלא הרבה לחסום או לקחת ריבאונדים.

ד"ר רמזי בנה בפורטלנד את הקבוצה האולטימטיבית שאותה ראה בחזונו, רק כדי לראות את החזון קורס יחד עם רגליו השבירות של ביל וולטון, ליבה ראשה וטבורה של הקבוצה. זו הייתה קבוצה צעירה שהתבססה על ריצה, תנועה בלתי פוסקת ומשחק אנטי-אנוכי בעליל. קבוצה שלא תשוב. מילה טובה נזרוק לעוד קבוצה מוצלחת ומהנה, הפעם זו של תחילת שנות התשעים שהונהגה על ידי ריק אדלמן, וזו שנפלה מול שתי קבוצות גדולות ממנה - ה"באד בויז" מדטרויט והבולס בשיאם. אפשר להבין.

הרבה פוטנציאל יש בבלייזרס הצעירים: ברנדון רוי עולה וצומח כפרנצ'ייז פלייר, אבל נראה שנישול של דרקסלר, אחד מחמשת הטובים בתפקיד אי פעם, קצת מעבר לטווח שלו. נצטרך לראות עוד הרבה מרוי כדי להזכיר את שמו שוב באותה נשימה יחד עם קלייד. ללמרקוס אולדרידג' הרבה כישרון בעמדה 4, אבל אפילו לא רבע מהקשיחות של מספרי 4 הגדולים של הקבוצה לאורך השנים. בכל אופן, הפוטנציאל שם. בסנטר, הבלייזרס מציגים את הגבוה הכי מבטיח שהיה להם מאז וולטון, אבל לפחות בינתיים יש חשש שמורשתו של גרג אודן תהיה יותר קרובה לזו של סם בואי מאשר לזו של וולטון. בעצם, מי יודע: גם אודן נפצע כל הזמן.