מוחמד כבר היה בהר

“כל העניין הזה של התנגדות לשחקנים מוסלמים בבית"ר זה דבר חדש, בתקופתי לא היה דבר כזה", מספר יושב הראש המיתולוגי של בית"ר ירושלים אברהם לוי, שמקשה עוד יותר על אוהדי בית"ר הטוענים כי מעולם לא שיחק ולעולם לא ישחק מוסלמי בקבוצה, ואף איימו על הטורקי בייקאל קולאקסיזוגולו כדי שלא יגיע לקבוצה. “הרי כבר שיחקו פה מספר מוסלמים בקבוצה הבוגרת ובנוער בלי שלאף אחד היה אכפת".

למעשה, כבר לפני למעלה מ-20 שנה, בעונת 1989/90, עת אושר צירוף זרים לקבוצות הישראלים, חתם בקבוצה המוסלמי הראשון שלה – גורם אג'וייב. השחקן, יליד טג'יקיסטן, היה אמור להיות גם הסובייטי הראשון בישראל, אך בעיות עם העברתו גרמו לכך שהצטרף רק בחצי השני של העונה ובסטאסיס בראונוסקאס הליטאי של הפועל פתח תקווה הקדים אותו.

במעט הזמן ששיחק בקבוצה אג'וייב לא השאיר את חותמו, עד למשחק הליגה האחרון נגד מכבי נתניה. בית"ר הגיעה כשחרב הירידה מרחפת קרוב מאוד אל צווארה, ופחות מניצחון על נתניה של פיזנטי ודריקס היה עלול לשלוח אותה אל הליגה השנייה. אג'וייב הצטיין וכבש, הירושלמים ניצחו 2:3 ונשארו בליגה על חשבון שמשון תל אביב והפועל רמת גן.

“אני לא שיחקתי בבית"ר באותה עונה, אבל אתה חושב שמישהו חשב לא לחבק את אג'וייב כי הוא היה מוסלמי? זה לא עניין אף אחד", מסביר אלי אוחנה. “אני גדלתי במועדון הזה ואף אחד במועדון לא מחנך נגד ערבים או נגד מוסלמים, אלא לקבל את כולם בצורה שווה. אין למועדון הזה מדיניות נגד מוסלמים והוא תמיד התנהל על פי הצרכים המקצועיים שלו מבלי להתעסק במוצאם של השחקנים".

אוחנה, שהביא את סאלח חאסרמה לבני יהודה, והפך אותו לערבי הראשון בקבוצה שהייתה מזוהה עד אז גם כן עם הימין וכיום הפכה לקבוצה פלורליסטית בעלת יחסים חמים עם המגזר, היה אחראי גם על המוסלמים הבאים בבית"ר. לאימון הבכורה שלו כמאמן הביא אוחנה למבחנים את קשר מכבי כפר קנא, וואסים עבאס, שהתאמן בקבוצה מספר שבועות ללא בעיות מיוחדות מצד הקהל, אך שוחרר מסיבות מקצועיות. "חד וחלק – אם הוא היה מרשים הוא היה מוחתם", קובע אוחנה. לאותו אימון הגיע גם הרכש הנוצץ של אותה עונה (99/00) – ויקטור פאצ'ה, מוסלמי יליד אלבניה שחצה את הכביש מהפועל. “אני בכלל לא ידעתי שהוא מוסלמי וזה גם לא עניין אותי", נזכר אוחנה בחלוץ שכבש 13 שערי ליגה ועוד צמד בגמר גביע המדינה נגד הפועל ת"א. לאף אחד מאוהדי בית"ר לא היה אכפת מהדת של פאצ'ה.

ההסלמה בקרב אוהדי בית"ר, שהרחיבו את מעגל הלא רצויים שלהם לכל המוסלמים באשר הם, הגיעה רק כמה שנים אחר כך. ב2004/5 הביא אוחנה לבירה את המוסלמי הבא, איברהים נדאללה. הפעם זה כבר לא עבר בשקט. האוהדים מחו נגד הבאת הבלם הניגרי עקב דתו, הגיעו לאימונים וקיללו אותו כשגם במשחקי הקבוצה הוא לא זכה לתמיכת הקהל. אוחנה ועוזרו גיא עזורי ניסו לתמוך בו ולהרגיעו, אך זה התקשה להתעלם מההמולה סביבו ולא הצליח להציג יכולת גבוהה, עד שבאמצע נובמבר החליט לעזוב את הקבוצה. “בגלל אוסף של מקרים לא התאפשר לי להפגין את מלוא יכולתי", הסביר כשנפרד מהקבוצה.

אלא שבבית"ר כמעט וחתם ערבי ישראלי עוד בשנות ה70. “אני רציתי מאוד להחתים את עלי עותמאן", חושף אברהם לוי את עניינו בבלם הפועל ירושלים. “וגם הקהל של אז תמך במהלך ורצה לראות אותו חוצה את הכביש". אוחנה יודע לספר על כמה מהשחקנים השנואים ביותר על אוהדי בית"ר שכמעט והגיעו למועדון. “אני יודע בוודאות שלפני כמה שנים נוהל משא ומתן, גם אם ראשוני, עם וואליד באדיר וסלים טועמה, אבל עם שניהם זה לא הבשיל לכדי חתימה בגלל עניינים טכנים כאלה ואחרים כמו כסף. יכול להיות שגם הם עצמם לא רצו להגיע לקבוצה בגלל מה שמסביבה, אבל עובדה שהמועדון רצה בהם.".

מבט להיסטוריה המוקדמת של המועדון הירושלמי יגלה כי ב-1945 יצאה קבוצה מאוחדת של בית"ר ירושלים ובית"ר תל אביב למסע משחקי ידידות בסוריה. חלוץ הקבוצה דאז, ישראל יחזקאל, שהיה גם חבר באצ"ל, זוכר כי "לא הייתה לנו בעיה עם המוסלמים. הגענו לסוריה וקיבלו אותנו יפה מאוד במשחק הראשון. במשחק השני הייתה כבר בעיה כי הם לא הסכימו שנשחק עם דגל ישראל ואנחנו לא הסכמנו לשחק בלי. אבל בסה"כ היינו נגדם רק על המגרש, לא בכל צורה אחרת. בית"ר הוקמה כקבוצה יהודית גאה, אבל אם כבר היו לנו אויבים אלה היו הבריטים ולא המוסלמים".

אהוד פדרמן, קשר בית"ר בשנות ה-50 וה-60, התייחס לעניין בראיון לאתר הרשמי של המועדון לפני מספר שנים וציין כי הוא בעד שיתוף שחקן ערבי בבית"ר. “זה תואם את האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי", הסביר. “הוא כתב 'שם ירווה לו משפע ועושר, בן ערב בן נצרת ובני'. לדעתי יש מקום במדינת ישראל לערבים שיחיו יחד איתנו באושר". ז'בוטינסקי, למי שלא יודע בלה פמיליה, הוא אבי תנועת בית"ר. הוא בית"ר. הוא גם האידיאולוגיה שהקימה את בית"ר ירושלים. באותו ראיון, אגב, התייחס גם אורי מלמיליאן לסוגיה. “אני מסתכל רק על הבן אדם ולא מעניין אותי ערבי או לא ערבי. כשאימנתי את נתניה הבאתי לשם שחקן ערבי".

“זה רק עניין של קביעת עובדה. ברגע שיביאו שחקן ערבי שיהיה טוב הקהל של בית"ר יקבל את זה, ועובדה שכבר שיחקו פה מוסלמים", מסכם אוחנה שמדגיש כי "העניין הזה נופח מעבר לכל פרופורציה. זה רק חלק מהקהל שמחזיק בדעות האלה, אבל הוא מקבל במה גדולה הרבה מעבר לגודל היחסי שלו בקהל של בית"ר. בתקופתי העניין הזה לא היה כי זה לא אותו קהל, אנשים מתחלפים ומפסיקים לבוא, וגם אלה שמקללים את הערבים היום יתבגרו יום אחד ויוחלפו בדור אוהדים חדש. היום באמת שזה כבר לא משנה, אפילו לנשיא ארצות הברית יש שם שנשמע מוסלמי".

כמו אוחנה, רבים מאמינים כי ברגע שיגיע שחקן ערבי לבית"ר, גם אם יספוג את חמתם של אוהדיה, הוא יפתח את הצוהר לאחרים, כפי שקרה עם שחקנים שחומי עור במועדון. “לדעתי כל שחקן יכול לשחק במועדון הזה -לא משנה הלאום או הגזע", קבע יוסי מזרחי, כשקפטן הקבוצה שזכתה באליפות הראשונה של בית"ר, חנן אזולאי הדגיש את העניין עוד יותר. “לא הייתה אף פעם מדיניות נגד שחקנים ערבים בבית"ר ירושלים, וזו מעולם לא הייתה הדרך של הקבוצה".