כשאני מנסה לחשוב על הרגעים המכוננים באהבת ה-NBA שלי, כשאני מנסה ללכת אל מעבר לרגעים הבנאליים שנחקקו בליבם וזיכרונם של חובבי NBA אובססיביים במהלך שנות התשעים, פתאום אני מגלה שיש מעט מאוד מהלכי כדורסל והרבה מאוד דמעות: כן, ראיתי בלייב את ה-לייאפ של ג'ורדן, אבל מה שאני זוכר בעיקר מסוף עונת 90-91 זה לא את האליפות המרגשת ההיא של הבולס, אלא את הודעת הפרישה הדרמטית של מג'יק ששודרה באיזה מבזק לילי בערוץ הראשון וגרמה לילד בן תשע להתייפח כל הלילה.
כן, ראיתי בלייב גם את ה-שלשה של פקסון, וגם את הדמעות של ג'ורדן שבאו בעקבותיה, אבל הדמעות היותר משמעותיות היו שלי, כשכמה שבועות אחר כך ג'ורדן, גם כן במהלך החופש הגדול, הודיע על פרישה שדווחה באיזה מבזק חדשות ברשת ב', ואני רצתי מהסלון לרדיו במטבח והבנתי שתם איזה חלום. אחר כך החלום חזר, אבל אני כבר לא ממש ישנתי.
בין העונות האלה הייתה עונת 91-92. גם היא הייתה עמוסת דמעות התרגשות, בעיקר ממשחק האול-סטאר הטוב בהיסטוריה, בו כל השחקנים הטובים בעולם הפכו, כך נדמה, גם לחברים הטובים בעולם שהתאגדו יחדיו ליצירת ערב שנראה כמו פנטזיה מתמשכת שנועדה להציג לנו את החיוך והגאונות (אם ניתן להפריד בין השניים) של מג'יק במלוא תפארתם. אבל שוב, מה שאני זוכר הן בעיקר הדמעות שלי, כשקמתי בוקר אחד והבנתי שלא הצלחתי לקום לראות את משחק מספר שש בגמר, בו הבולס ניצחו וזכו באליפות השנייה ברציפות שלהם.
עוד בוואלה!
למה דווקא זה הרגע אותו אני זוכר יותר מהכל - אותו בוקר שטוף דמעות וצעקות על אימי המסכנה שטלטלה אותי משל הייתי פצצה מתקתקת בחדר חקירות של השב"כ, ללא הועיל? למה אני לא זוכר דווקא את עשרות המשחקים והלילות שהעברתי עם עופר, רונן ושימי? במבט לאחור, אותו בוקר של עצב ופספוס הוא אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלי באופן כללי; פחות בגלל פספוס המשחק (בסדרה שלמען האמת לא הייתה מרתקת או דרמטית במיוחד בהשוואה לזו שלפניה או אחריה) ויותר בגלל התגובה שלי ה-NBA היה הדבר הראשון שבאמת אהבתי, שבאמת היה לי אכפת ממנו, שבאמת עורר בי תשוקה ורגשות כאלו שמסוגלות להוביל לבכי.
כמעט שבע-עשרה שנים אחרי סדרת הגמר ההיא, סופסוף הגשמתי חלום והלכתי למשחק NBA. זו הייתה יותר חוויה מתקנת וסנטימנטלית של "סימון וי" בדיעבד מאשר אהבה מוחשית וקיימת להווה, אבל למרות המשחק המחריד בין הנטס האיומים של וינס קרטר לפיסטונס המצחינים של וויל ביינום, עם איזה אלן אייברסון אחד שמביך את עצמו בחוסר חשק, מדובר היה בחוויה מרגשת. ישיבה מול היוטיוב וצפייה ברגעי שיא מהעבר או צפייה בליגה של ימינו בטלוויזיה לא היו גורמים לי להיזכר בעוצמה כזו בתשוקה העצומה שלי כילד ל-NBA, אבל הנוכחות במשחק כזה - ולא משנה כמה הקהל האמריקאי עלוב וכמה הכדורסל משעמם - גרמה לי להעריך מחדש את הניצוץ שה-NBA הדליק בי ושבוער בי עדיין. גם אם למען דברים אחרים.