שנות השמונים היו עשור בין השמשות של שישים שנות המדינה: הפאתוס והאידיאולוגיה של העשורים הראשונים נמוגו, הפריחה הכלכלית והפתיחות של שנות התשעים טרם נראו באופק; זו הייתה תקופה אפורה וריקה. המוסיקה, האופנה, הפוליטיקה, התקשורת והספורט המקומי, כולם דשדשו במי אפסיים. חלום מדינת המופת עלה בעשן לבנון והאינתיפאדה והתרסק בבורסה. ישראל הייתה לפרובינציה אפרורית בעל כורחה.
הספורט היה כל עולמנו. להלן רשימת מלאי: מדי שבוע מכבי פרדס חנה (ליגה ג', מחוז שומרון), משחק השבת, שירים ושערים, מכבי תל אביב; אחת לשנה - סדרת הגמר בכדורסל, גמר גביע בכדורגל וכדורסל, ווימבלדון; אחת לשנתיים - אליפות עולם באתלטיקה; אחת לארבע שנים - שידורי אולימפיאדה, מונדיאל. נוסיף לזה גם משחקי נבחרות ונסיעות ספורות לחיפה לראות את הפלא הירוק, וזהו בערך.
עולם הטלוויזיה של שנות השמונים התאים באופן מושלם לתודעתנו: הוא נחלק לישראל והערבים. ישראל כך קראנו לערוץ הראשון, הערבים היו ערוצי המדינות השכנות: בעיקר ירדן ולבנון. בפרדס חנה הצלחנו לקלוט את שידורי הערוץ הלבנוני באיכות גרועה. האטרקציה העיקרית בערוץ: חבורת מתאבקים מגוחכים, בעיקר בני משפחת ואן-אריק.
ובכל זאת, שבת קיצית אחת (אינני זוכר אם בגלל שביתה, תקלה או לוח השידורים השגרתי והמשמים של הערוץ הממלכתי) הביאה את בני ביתי להפנות את האנטנה צפונה. עלינו הוטל להודיע לאבי, שסובב את האנטנה, אם תופיע תמונה, ומה היא מבשרת.
לפתע נגלו שלושת הארזים, סמלה של התחנה הלבנונית. עוד כוונון עדין של האנטנה והנה, משחק כדורסל. קבוצה אחת בצהוב-סגול. האחרת בירוק-לבן. זה ה-NBA, הסביר אבי ואני נזכרתי בכתבות העיתונים שעסקו ב"כדורסל מעולם אחר", כך כונה אז הכדורסל המקצועני האמריקאי.
כאן צריך לעצור ולהסביר לנוער ולמי שקהה זכרונו איך נראה הכדורסל האירופי בשנות השמונים: שחקן מעל 2 מטרים נחשב לגבוה - מושג שבאופן אוטומטי הגדיר אדם גמלוני שאיננו יכול לכדרר או לקלוע מחוץ לצבע. דאנק, הטבעה בלשון הימים ההם, היה אקט נדיר והתרחש בדרך כלל בהתקפה מתפרצת או כשחקן עומד לבדו מול הסל. קליעה לשלוש נקודות חייבה עמידה יציבה עם הפרעה מינימאלית מצד השומרים. רכזים היו סדרני עבודה בעלי יכולת כדרור, בדרך כלל בגובה מטר שמונים וחמש.
והנה מול עיני נגלה עולם אחר ובו שחקני ענק קולעים מרחוק, דאנקים לסוגיהם, קליעה משלוש בתנועה, תוצאות גבוהות, משחק מהיר ורכזים וקלעים בגובה 2 מ' ויותר. משחק הכדורסל השתנה עבורי לעד. הגיבור הלאומי מוטי ארואסטי נראה לפתע שייך יותר לחצר המשחקים של בית ספרי מאשר למשחק האמיתי.
לאט לאט ניתן היה להבחין בפרטים. הלייקרס היו אתלטים מופלאים, מבריקים, יפים ונוצצים. השלישיה המפלצתית - קארים, מג'יק וורת'י - הייתה בלתי ניתנת לעצירה. בשתי עמדות המפתח, רכז וסנטר, היו ללייקרס שחקנים מהגדולים בהיסטוריה. השואו-טיים ההוליוודי, בניצוחו של פט ריילי המוחצן, היה אמריקה בזוהרה.
לסלטיקס לא היה סיכוי מול הלייקרס במשחק כדורסל מהיר ופתוח. הם היו פחות אתלטים ופחות מוכשרים. אם הם רצו לנצח, היה עליהם לעשות זאת בשכל ובנחישות. למזלם בירד, מקהייל, פאריש, איינג' וג'ונסון היו חכמים ונחושים יותר מכל אחד אחר בעסק. בירד עצמו היה תופעה בלתי מוסברת: הוא קלע ומסר טוב מכולם, קטף ריבאונדים בלי להיות חזק או אתלטי וחטף בלי להית זריז.
איזו יריבות גדולה זו הייתה. כמה כבוד והערכה הדדית עמדו על הפרקט בפורום ובבוסטון גארדן. כמה אגדות ספורט רצו על הפרקט או עמדו לצידו. כמה רגעים מיתולוגיים נולדו בסדרות הגמר האלו. בפינה המערבית שואו-טיים רהבתני ומבריק, בפינה המזרחית כוח, חריצות ושכל. זו הייתה בחירה קלה מאד עבורי. מאז אותה שבת ואותה אנטנה, הבוסטון סלטיקס הם הקבוצה שלי, וה-NBA הליגה שלי.