ראש אחר

חיבבתי מאוד את רענן כץ. מי שעבד עם מכבי תל אביב יודע שקשה לחבב את אנשיה. הם ברובם ארוגנטיים, קצרי רוח, מהירי חמה. החיבור בין שני הצדדים היה מלאכותי מראשיתו: כץ – אדם מורכב וצבעוני – הצטרף אל מועדון טוטאלי, שבסיסו בארבעה צבעים – צהוב, כחול, שחור ולבן. הוא היה רפורמיסט שקנה בעלות על קבוצה אורתודוקסית.

מן הידועות היא שראשיה השמרנים של מכבי מתקשים להכיל את השונה. גרוע מכך: הם מתקשים לקבל סיטואציה של מציאות משתנה. נדמה שבכל יום מחדש הם עוד קמים לקול צהלות האוהדים בוירטון ובשטרסבורג ובכיכר מלכי ישראל. הם עדיין משוכנעים, עמוק בנפשם, שקבוצתם היא מוסד לאומי מקודש, ולא אסופת כדורסלנים שסיפקה בעונה שעברה 14% רייטינג בממוצע; כשמישהו מנסה לערער על האקסיומה הזו, הם מתפלצים.

שנות האלפיים קשות להם. חלקם עוד לא מסוגלים להתמודד מבחינה נפשית עם התמורות והחידושים שהביא עימו עידן האינטרנט. עם הפריצות והמתירנות. יש אנשים במכבי שסבורים, באמת ובתמים, כי חומרים עיתונאיים מסוימים אסור שיראו אור, שהרי הם כמעט בגדר פגיעה במוראל הלאומי. אותם גורמים אומרים לנו זאת בפירוש, ללא סייגים. כשחשפנו כאן לפני שבועיים את ספרי החשבונות של הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, אחזה בהם פאניקה של ממש. הם היו משוכנעים כי מדובר באיום קיומי.

ואז גם מהפכנים-למראית-עין כמו דיוויד פדרמן, שהיה חתום על שורה של צעדים מרחיקי לכת וחסרי תקדים – החל ממינוי מאמנים בלתי מנוסים, וכלה בשחרור שחקנים ליריבות המקומיות הגדולות ביותר – חשפו את פרצופם האמיתי. "מי שפרסם את הנתונים הוא לא בן אדם אנוש", חרץ פדרמן בעברית החביבה והמשובשת שלו. ואילו אני חושב שגם פרסום שכרם של עמי ביטון או של כובסת המועדון אינו מהווה עילה מספקת לביטול צלמו של אדם. אולי הבעיה היא אצלי ואני סתם לא מבין איפה אני חי.

עד שהגיע אתמול בעשר בערב צביקה קציר, נציגו של כץ, לביתו של פדרמן בכפר שמריהו, התכוננו הצדדים למערכה המשפטית. העתירות השונות היו כמעט מוכנות. מטרתם של שני הצדדים – כץ מחד, פדרמן-רקנאטי מאידך – הייתה להגיש אותן כבר בימים הקרובים. כץ דרש לקבל חומרים שנמנעו ממנו, באופן בלתי חוקי לדבריו, ואילו פדרמן-רקנאטי טענו כי ההדלפות, שלשיטתם הגיעו מכיוונו של כץ, מחבלות במועדון מבחינה עסקית ומקצועית.

גם אני התכוננתי לכך. התכוננתי למצב שבו, במסגרת המשפט, אולי אקרא להעיד ואדרש לחשוף את מקורותיי. הייתי מסרב, כמובן; כעת, כשהסיפור הסתיים, אני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולהודיע שהמקור לא היה רענן כץ. לא ממנו קיבלנו אני ועמיתי טל וולק את המסמכים. זהותו האמיתית של המקור תישאר, מן הסתם, חסויה. דבר אחד בטוח: לא הכל הוא כה פשוט, כפי שנדמה לעיתים לצופה מן הצד. מערכת השיקולים והספינים מאחורי הקלעים במכבי מורכבת וסבוכה, וקשה במיוחד למיפוי.

שאלו אותי אנשים: מה יש לך מרענן. הוא הרי פטפטן, קשקשן, בעל חיבה מוגזמת למצלמות ולמיקרופונים. הייתי נוהג להשיב שזיהיתי בו סוג של אותנטיות נדירה בספינה שמשייטת בים של ציניות. כץ היה בחור טוב, שהשקיע מיליונים מכספו ללא כוונה לעשות רווח. עסקיו לא היו זקוקים לחשיפה תקשורתית; הוא גדול מספיק בארה"ב.

יש אנשים שחושבים שכץ הוא אדם נטול רסן. אחרים אומרים כי מדובר במכונה תקשורתית. בעיני, האמת היא שונה בתכלית: יחסי הציבור היו הצד החלש ביותר שלו. כץ מעולם לא ניתק טלפון לעיתונאים. היו כאלו שניצלו זאת כדי לחלץ ממנו משפטים שהעמידו אותו באור מגוחך. מהריב ההיסטורי עם פיני גרשון, דרך האזכורים המרובים של האלטר-אגו RK, ועד פרשת אשקלון והקסאמים; בסופו של דבר, התדמית שנוצרה לכץ הייתה של אדם תמהוני וביזארי. אני חושב שהבעיה הייתה שפשוט לא הבנו אותו ואת כוונותיו כראוי.

גם נציגיו סבלו בחודשים האחרונים. אחרי שורת הכתבות האחרונה, שפורסמה כאן בוואלה! ספורט ובעיתון "גלובס", סומן כץ, משום-מה, כגורם המדליף. לצערי, היו עיתונאים שבחרו לנקום בו. את השבוע שעבר העברתי בברלין, וחזרתי רק ביום חמישי. במקרה, בדרכי חזרה משדה התעופה, האזנתי לראיון המביש שקוים ברדיו 103 עם עו"ד יעקב לירז, נציגו של כץ.

איל ברקוביץ' ואופירה אסייג הלמו בלירז בכל כוחם, ובהמשך צירפו, כביכול בהפתעה, את דיוויד פדרמן, כך שהם נהנו ממעין "עימות" בשידור ישיר. ברקוביץ' וויתר על הגילוי הנאות כי מדובר בידיד קרוב של פדרמן – שכידוע, היה זה שעמד מאחורי החתמתו בקבוצת הכדורגל של המועדון בעונת הגלאקטיקוס הבלתי-נשכחת – וסיפק שלל הצהרות מביכות, כמיטב המסורת. "מעצבן אותי שמנסים להוציא החוצה את האיש שמחזיק את מכבי במשך 20 שנה", רשף המראיין האובייקטיבי. "דיוויד הוא האיש החזק. כשאני רואה את מכבי, אני רואה סמלים כמו ברקוביץ', ארואסטי, ג'מצ'י ופדרמן". ואילו אסייג נבחה ברקע: "בלי פדרמן יש מכבי?".

"רענן רוצה לעצבן לפני שהוא עוזב", הודיע ברקוביץ' חגיגית, ואז חבש לראשו את כובע העו"ד, ממש כאילו מונה מטעם פדרמן לנהל את המו"מ אל מול נציגיו של כץ. "לירז, תסביר לי על מה אתם רוצים עוד מיליון דולר! דיוויד אמר את הדבר הכי גדול: אם רענן כזה מיליונר, למה שלא יוותר על מיליון דולר? וזה מיליון דולר שלא מגיעים לו!", קבע האיש שבחייו העניק בוודאי הרבה מתנות בשווי ארבעה מיליון שקל. "גם לא מגיע לכם שישה מיליון דולר, אבל קחו", הוסיף בזלזול.

עו"ד לירז ניסה להפנות את הצמד אל המספרים האמיתיים, שמספרים על הפסדים של למעלה מ-15 מיליון ש"ח בשלוש השנים האחרונות. הוא אמר כי מבחינת כץ, הפיתרון הראוי הוא השבת הכוח לידיו של שמעון מזרחי, והחזרתו של מוני פנאן למועדון. "לא, לא ניתן לזה!", הזדעק ברקוביץ', והמשיך בשורת מלמוליו האינפנטיליים, אליהם הצטרפה אסייג.

ואז הוסיפה האחרונה משפט שהכניס את כל הפארסה האנטי-עיתונאית הזו לפרופורציה הראויה לה: "אפשר לחשוב שאתם לא עובדים עם התקשורת".

כץ הוא רק עוד קורבן בשורה ארוכה של אנשי עסקים שעזבו בעשור האחרון את המועדון בטונים צורמים. אודי אנג'ל והרצל חבס, רוני שאטן וקובי אלכסנדר, עלית, גיבור ספורט, מוני פנאן – מניותיה של מכבי עברו בין כל הידיים האלה, מתחילת המילניום בלבד. אלכסנדר, אותו החליף כץ בהנהלה, פרש בנסיבות דומות: גם הוא איים לקחת את שותפיו לבית המשפט, לאחר שנדרש לכסות את חלקו בגירעון של מיליוני דולרים, שנוצר עקב התנהלות תמוהה.

אמש אמר לי שמעון מזרחי כי "עכשיו המניות חוזרות הביתה". מי ירכוש אותן? שאלה טובה. בשלב זה הן יתחלקו בין הבעלים הנוכחיים – פדרמן, רקנאטי וקבוצת מזרחי (יחד עם דיוויד סולומון ואבי רייק). העניין הוא שלפדרמן ורקנאטי, שכבר כעת חולשים על 51% ממניות הקבוצה ושולטים בלעדית על הנעשה בפועל, אין עניין אמיתי באחוזים נוספים. הרי כבר עכשיו, כאמור, הכוח בידיהם. אולי ינסו לאתר איש עסקים שירכוש את אותו שליש – שיהווה גורם נוסף שיוכל לעזור בכיסוי גירעונות עתידיים. אחרת, כל הנטל הכלכלי ייפול על כתפיהם של השניים, ובכך בוודאי שאין להם צורך.

הבעיה היא שנכון להיום, אדם כזה לא נראה באופק. כבר מסוף חודש מאי, כאשר נשלח אל כץ אותו "מכתב גירוש" משותפיו, בו התבקש לעזוב, ניסו יתר הבעלים לאתר שותף אחר, ללא הצלחה. כשכץ הודיע בשבוע שעבר על פתיחת חלון בן 48 שעות למכירת אחזקותיו, הוא עשה זאת לאחר למעלה מחודשיים בהן הבטיח לו מזרחי שיחשוף בפניו את שם הביזנסמן המיועד להיכנס במקומו. "אספר לך מחר", דחה אותו היו"ר. זה היה הרקע האמיתי לאולטימטום שהציב. הוא ידע כי אין ליתר הבעלים משקיע נוסף, ורצה להוכיח זאת לכולם.

בסופו של יום, הרימו השותפים עצמם את הכפפה. בתחילה הציעו שישה מיליון דולר והודיעו שזו ההצעה הסופית. עוד באותו יום הגיש להם כץ הצעה נגדית. אתמול הסכימו להתגמש, ושילמו 7.3 מיליון דולר, מתוכם יעביר כץ, כתרומה לקבוצה, 640,000 דולר. הסכום הזה משקף למועדון שווי של 22 מיליון דולר, כאשר רק לפני מספר חודשים מכר מוני פנאן את חלקו בעסקה ששיקפה שווי מועדון של 12 מיליון דולר בלבד. מהמו"מ הזה, לפחות, יצא כץ עם ידו על העליונה.

אולם לנצח ייזכר פדרמן כמי שהצליח לגרש את כץ העיקש – איש הספורט הראשון שקרא עליו תיגר בגלוי. אפשר להניח שזו לא הסיטואציה לה פילל מזרחי, אך הוא נותר ללא אלטרנטיבות אחרות. בראייה פוליטית, הוא היה חייב לחבור לגורם הכוח המקומי. אילו היה דובק בכץ, היה גוזר על עצמו גזר דין מוות. "תרשום", פקד עלי גורם במערכת, "תרשום ששמעון מזרחי הוא הבא בתור. לא ייקח עוד הרבה זמן עד שיהפכו אותו לנשיא כבוד".

ייתכן כי המריבה האחרונה הייתה שירת הברבור של מזרחי: הוא שוב ניצב במרכז, בקונצנזוס, והיה איש הקשר לכץ. שוב לא דבק בו רבב; הוא אפילו לא נשרט מריקושט תועה. משנסתיימה עבודתו, ישוב אל חיי הכיבודים והקוקטיילים. כל עוד ירצה בכך פדרמן, כמובן. משום מה, עולה בי התחושה שמזרחי עוד יתגעגע לרענן כץ. ולא רק הוא.

ohad@walla.net.il