זה כל השוני

אוקיי, נדמה לי שאפשר להכריז שכבר לא יקרה שום דבר מעניין באמת בשארית הקיץ עד שתחל לה מחדש עונת ה-NBA. אחרי הבלגאן של בשבועות הראשונים של הפגרה הגיע שלב ההתייצבות, והפעם הוא מאיים להיות שקט מתמיד. אמנם יש עוד כמה נקודות לסגור - דיוויד לי, קרלוס בוזר, אלן אייברסון - אבל גם סביבם יש תחושה שבסוף זה ייסגר בצורה משעממת משהו. אין באז, אין תחושה באוויר שקבוצות רוצות לשנות דברים. אז נכון, כריס וואלאס יכול להציל את המצב עם טרייד דבילי נוסף, אבל בינינו? זה כבר לא נחשב.

היציבות הזו נובעת לא מעט מהתופעה הבולטת של הקיץ: החלוקה האבסולוטית למעמדות בליגה. יש את חמש הקונטנדריות - הלייקרס, בוסטון, קליבלנד, אורלנדו וסן אנטוניו - יש את קבוצות הדרג השני ויש את הקבוצות שאין להן כל כוונה להיות תחרותיות בשנה הבאה. החלוקה הזאת קיימת כל עונה, אבל השנה היא נוקשה מתמיד; קשה להצביע על קבוצות שלא ברור לאיזה מעמד הן שייכות, ובתוך כך, הפערים בין המעמדות גדולים במיוחד.

בזמן שכל הקונטנדריות היו פעילות מאוד בקיץ ורוב הקבוצות בבנייה חיזקו את מעמדן כקבוצות בבנייה, תחושת הדריכה במקום מאפיינת בעיקר את חברות הדרג השני. רוב הקבוצות שנמצאות בעמדת-זינוק-לאיום-על-טבעת-אבל-לא-בדיוק-שם העדיפו לבצע החתמה חביבה או טרייד סולידי ולהסתפק בכך; אטלנטה הביאה את ג'מאל קרופורד, פורטלנד את אנדרה מילר, דאלאס את שון מריון, ניו אורלינס עשתה טרייד בשביל אמקה אוקאפור, דטרויט הביאה שני שחקנים סבירים והאחרות לא ממש השתנו. האם מישהי מהן חושבת ברצינות שמהלכי הקיץ יעזרו לה לאיים על חמש הגדולות? אני מקווה שלא.

אף אחת מהקבוצות הנ"ל אפילו לא חשבה לקחת סיכון אמיתי, לזעזע את הסגל, להמר על צעיר מבטיח ולתת תמורתו שחקן משמעותי או אולי דווקא על אולסטאר וותיק שלא קיבל הזדמנות בקבוצה גדולה. קבוצות בסיטואציה הזאת נמצאות במצב קלאסי כדי לקחת סיכון - הרווח הפוטנציאלי הרבה יותר גדול מההפסד. למה שאטלנטה לא תיתן שניים וחצי שחקנים תמורת סופרסטאר אמיתי? למה שפורטלנד לא תרכיב חבילת חוזים גמורים וכשרונות צעירים עבור שחקן משמעותי? למה שיוטה לא תנסה סוף סוף להעביר את קירילנקו? למה דנבר לא ניסתה להוסיף חתיכה משמעותית לפאזל? אפשר לעבור ככה על עוד 6-7 קבוצות שכרגע, נראה שיהיו מרוצות ממאבק על המקום הרביעי בקונפרנס שלהן. את הסיבות לשמרנות של קבוצות הדרג השני הקיץ ניתן לחלק לשלושה גורמים עיקריים. לפחות על שניים מהם כבר נמאס לשמוע, אבל אין ברירה; הם הכוחות המניעים האמיתיים של העונה הקרובה, ואולי גם של אלה שיבואו אחריה.

נו, מה חשבתם? לא מעט קבוצות בליגה נוקטות בגישה החסכנית – בואו נקרא לה כך - פשוט כי אין להן כסף. לפחות בשלוש קבוצות (ממפיס, מילווקי ושארלוט) יש הרבה יותר דיבורים על רצון של הבעלים למכור את הקבוצה מאשר על שחקנים כאלה ואחרים. בכל השלוש דיברו על כך שמהלכי הקיץ האחרון נעשו קודם כל במטרה לא לבצע התחייבויות לטווח ארוך, כדי לא לסכן מכירה עתידית. ואלה רק המקרים הקיצוניים; כמעט בכל קבוצה חושבים פעמיים לפני שמבצעים סיכון כלכלי, ובעצם, כל סיכון שהוא.

זוהי פסיכולוגיה אנושית בסיסית שידועה במיוחד לכלכלנים: ככל שהבסיס יותר בטוח, שרשת הביטחון יותר חזקה ושהאדם יותר בטוח שלא יתרסק, הסיכוי שהוא ייקח את הסיכון המדובר גדל. מכיוון שברוב הקבוצות שלושת המשתנים הללו לא ממש אידיאליים, מעט מאוד מועדונים מוכנים לקחת סיכון. ובכל זאת, מי כן? פשוט מאוד: הקבוצות של השווקים הגדולים. קבוצות שמרגישות שהשנה זה הצ'אנס שלהן לעשות משהו גדול (כאן נכנסת לתמונה אורלנדו, הקבוצה שלקחה הכי הרבה סיכונים הקיץ) וקבוצות שיש להן נכס כלכלי גלובלי ששווה לקחת סיכונים כדי לשמור עליו (קליבלנד, כמובן, ומיאמי. תתעוררו, אגב).

בהנחה שהמשבר הכלכלי לא הולך לשום מקום, מעניין לשים לב לשינויים להם הוא גורם כבר עכשיו בליגה. השינוי המדובר יותר הוא היווצרות המעמדות עליה כבר דיברנו: הקבוצות עם השוק הגדול, הקהל והמסורת ישלטו בליגה בזמן שהאחרות לא יוכלו לעמוד בקצב. באותו זמן, השוויוניות שדיוויד סטרן כל כך מתגאה בה תיעלם והמצב יחזור להיות דומה לשנות השמונים (ורבים טוענים שיש בכך יותר טוב מרע).

אבל מעבר לכך, עושה רושם שקורה משהו לא פחות מעניין והרבה פחות מדובר: קבוצות הדרג השני כבר לא חושבות במונחים של 'אליפות-או-כלום'. כאשר הרווחים אינם מובנים מאליהם, פתאום יש משמעות ליכולת להעמיד קבוצה אטרקטיבית שתמשוך קהל ותגיע לפלייאוף באופן קבוע. עבור מועדון כמו אטלנטה, להגיע לסיבוב השני בפלייאוף זה אומר עוד 5-7 משחקי סולד אאוט בבית, עוד כסף מזכויות שידור, עוד מכירת מרצ'נדייז, עוד באז, עוד אוהדים חדשים, עוד מנויים לעונה הבאה. אפשר להבין למה הם לא יסכנו את המעמד הזה כל כך בקלות. ואם זאת נשמעת לכם גישה הרבה יותר בריאה, אתם לא טועים.

נו, מה חשבתם (2)? כאשר חצי מהליגה חוסכת לקראת הקיץ הבא או מנסה לשמור על הכוכב שלה שלא יברח באותו הקיץ בדיוק, ברור שזה הנוכחי יהיה רק הפרומו עבור רוב הקבוצות. הרי באוגוסט הבא ייתכן סיכוי להשיג את לברון, וויד, בוש, נוביצקי, אמארה, ג'ו ג'ונסון, מייקל רד, קרלוס בוזר, רודי גיי, יאו מינג, פול פירס, מאנו ג'ינובילי ועוד רבים ומעניינים. כל GM בליגה מתחיל להזיל ריר, ופועל יוצא של כך הוא העמידה הזו במקום. ההמתנה. פרט לקבוצות שרואות צ'אנס לאליפות עכשיו, כולן מחכות לרעידת האדמה של קיץ 2010 ולרעידות הקטנות שיגיעו לפניו ואחריו.

תחילה, הרעידות המקדימות. עוד לפני הקיץ עצמו – ככל הנראה במהלך העונה – קבוצות רבות עשויות להעביר את שחקניהם המשובחים בטרייד, כשהמניע ברור: לא תעבירו אותי, ממילא אעזוב בחינם בקיץ. בוש, אמארה, רד ובוזר הם השמות החמים ביותר במובן הזה, אבל גם חלק מהאחרים שמככבים בפסקה הקודמת יכולים להיות פתאום רלוונטיים. קבוצות אחרות יהיו מוכנות לתת לא מעט כדי לפנות עוד מקום מתחת לתקרת השכר שצפויה לרדת משמעותית בקיץ הבא, כך שהשווי של חוזים גמורים יגדל ככל שמועד ההעברות יתקרב לסיומו.

עכשיו אולי רגוע, אבל בפברואר הולך להיות מטורף. אם ניקח קבוצה כמו פורטלנד, שהמצב הכלכלי לא משפיע עליה, אין לה אפשרות להחתים שחקנים חופשיים בקיץ ויש לה מה להציע בטריידים. אין ספק שמחכים שם למציאה שתיפול להם ליד במהלך העונה. אף אחד לא יופתע אם יתברר שגם יוסטון (עם החוזה הגמור העצום של טרייסי מגריידי), גם דטרויט וגם המון אחרות בסך הכל מחכות לפברואר, וללחץ העצום שלא מעט מנהלים יהיו נתונים בו.

סיבה נוספת לפחד מלקיחת סיכונים היא היסטורית: רוב הקבוצות שהימרו בשנים האחרונות נפלו, ובגדול. מה לעשות, מנהלי הקבוצות ב-NBA מראים התנהגות עדרית, בדומה לכל קבוצת אנשים אחרת. כאשר בוסטון ויתרה על העתיד בכדי להביא את קווין גארנט וריי אלן בהווה וזה הביא לה אליפות, כולם רצו גם. כאשר ההימורים שבאו בתגובה נכשלו, כולם נזהרים.

אני מדבר בעיקר על ההימור של פיניקס על שאקיל אוניל תמורת שון מריון ושל דאלאס על ג'ייסון קיד תמורת דווין האריס. פיניקס התרסקה, דאלאס שקעה בבינוניות וראתה את האריס הופך לאולסטאר בניו ג'רזי. בעקבות שני הטריידים המדוברים האלה, קשה למצוא GM של קבוצה טובה שיהיה מוכן להמר על טרייד עבור שחקן מפתח או צעיר מבטיח. לרגע נדמה היה שאוסף השמרנים הזה מגדל אומץ (לרגע, אמרנו) אלא שעם כל יום שעובר, מצטיירת לה התמונה האמיתית: ה-GM'ים בסך הכל חיכו לכשלונות האמיצים כדי להשתכנע, ולשוב לשמרנות שהם כל כך אוהבים.