לא נשכח, אולי נסלח

בימים כל כך קשים לכדורגל הישראלי, בני יהודה נוצצת כמו זיקוק מרהיב בשמים אפלים. הקבוצה מהשכונה היא כל מה שקיווינו להיות כשנכנסנו לראשונה לאירופה: קטנים וצנועים, מהירים וטכניים, מאורגנים ומפתיעים. ניצחון על אדמת פורטוגל הוא הישג נפלא לפרויקט של מגן, דמאיו וגיא לוזון, ולא נותר לנו אלא להצטער שחובבי הענף לא זכו לראות שידור של הניצחון החשוב הזה (שוב מתברר שבישראל אפילו שישה ערוצי ספורט בתשלום אינם מספיקים), של קבוצה שמחזירה את הגאווה לכדורגל המקומי ומהווה מקור לתקווה, כמו שם השכונה שממנה היא באה. כמה קל להתאהב בחבורה הצעירה בכתום, שמורכבת משחקני בית אלמונים כמו איציק עזוז, דין מורי, לירוי צעירי, אסי בלדוט וכמובן היהלום שבכתר, אלירן עטר, שביצועיו האחרונים מהווים מתנה נחשקת לליגת העל האפרורית, בשורה מרעננת בענף חסר חיים. על רקע יכולתו של החלוץ הישראלי הכי לוהט בליגה, אין פלא שהרוחות סוערות מההחלטה שלא לזמנו לסגל הנבחרת, בפסיקה שמעוררת סוגיה מוסרית מורכבת, שמעצבת את דמותה של הנבחרת, שמעלה שאלות לא פשוטות לגבי מהותה ואין להקל בה ראש.

על פניו נדמה שאין מקום לאדם כמו אלירן עטר בנבחרת הלאומית. באפריל 2006, כזכור, נידון עטר לשישה חודשי מעצר בית ועבודות שירות, לאחר שהורשע בגניבה. עטר נהג ברכב מילוט בזמן שחבריו שדדו שלוש נשים – אחת מהן הייתה יצאנית ברמת גן, אחרת הייתה אישה מבוגרת ברחובות תל אביב, שעל גופה אף נמצאו סימני חבלה. ואכן, קשה לדמיין אדם כזה עוטה את המדים הלאומיים ומייצג את מדינתנו. אם המדינה מסרבת לצרף לסגל הלאומי שחקנים שלא השלימו שירות צבאי, ודאי שהיא אינה יכולה לקבל לנבחרת עבריינים ופושעים. נדמה שגם יש משהו אכזרי במיוחד בעבירות שבהן הורשע עטר, מכיוון שאין מדובר בנער רעב ללחם שנתפס גונב כיכר לחם מרוכל בשוק, אלא בשוד אלים של פרחחים שבחרו לבזוז אוכלוסייה חלשה (יצאניות וזקנות) כחלק מערב "בילויים" פרוע. אין ספק שעכשיו עטר יכול לחזור לחופשי, לשחק כדורגל מקצועני ולגרוף משכורות ענק (בתקווה שאף יגשים את חלומו ויגיע לאירופה), אך נדמה שהחלטת ההתאחדות היא בהחלט מוצדקת ולגיטימית, במיוחד בשבוע שבו הכדורגל הישראלי נאלץ להתמודד עם סיפורי מעצר מביכים: אתה מוזמן לשחק בליגה, אך לא בנבחרת. יש גבול. על טעויות יש לשלם.

כאמור, מדובר בהחלטה כבדת משקל, בעלת משמעויות חברתיות, שמעבירה מסר ברור. ההתאחדות מנסה לשדר קשיחות וחוסר סבלנות, בניסיון ליצור סטנדרטים וקוד אתי לכדורגלן הישראלי, אך האם אין מחילה לאדם שהביע חרטה? הלא רבים מאיתנו מעדו בחייהם, עשו טעויות שהם מתחרטים עליהן, ביצעו מעשים שלו היו נתפסים עליהם ודאי היו נאלצים גם הם לבלות לילה במעצר, וכיום, ממרום גילם, מתקשים להבין מה עבר להם בראש באותם רגעי פורענות. אז למה לא למחול לבחור צעיר, שגדל בסביבה לא פשוטה, נכנע ללחץ חברתי של גורמים שליליים בעודו בן 19 ומעד במעשה שלטענתו היה חד פעמי? האם אין משמעות לעובדה שחזר לדרך הישר ושסביבתו הקרובה מספרת כי מאז אותו יום הפך לאדם חדש?

יש לחשוב לעומק מה ההחלטה הזו משדרת לנערים הצעירים מהשכונה, למעריציו של אלירן עטר. מצד אחד, היא עשויה לשלוח להם מסר דידקטי, קשוח אך חיובי, לגרום להם לחשוב פעמיים בטרם יחטאו, להבהיר להם כי למעשים כאלו אין כפרה. מנגד, היא עלולה ליצור תסכול, להגביר את הייאוש החברתי ולהעצים את הפערים בין המעמדות, לשדר להם שהיציאה משכונת המצוקה היא משימה בלתי אפשרית, לגרום להם לשנוא עוד יותר את הממסד שמתעמר בנציגם ולחזק את רגשות הקיפוח.

כמו כן, צביונה של הנבחרת עומד על הפרק, כמו גם יוקרתה ותפקידה החברתי. מצד אחד הנבחרת אמורה לייצג משהו נשגב מעם, שעל מנת לזכות להיכלל בה חובה עליך להיות אדם מוסרי ושומר חוק. לא מספיק להיות כדורגלן מצוין כדי להרוויח את הזכות ללבוש את מדיה, העובדה שכבשת כמה שערים מרהיבים אינה מספיקה כדי להיות חלק ממנה, ישנם שיקולים נעלים יותר מהעפלה למונדיאל.

מנגד, יש שיגידו כי תפקידה החברתי של הנבחרת גדול יותר: נכון, היא אמורה להוות דוגמה, אך נדמה שהיא תעשה זאת בצורה חיובית יותר בכך שתהפוך את אלירן עטר למייצגה הגדול, שתראה לאומה את סיפור הצלחה של הנער הסורר שהצליח לצאת מהמעגל והפך לכוכב שמייצגנו על הזירות היוקרתיות ביותר. בסופו של דבר, בשורה התחתונה, מדובר ביכולת האנושית לסלוח.