בית"ר ירושלים, רק מתל אביב

מכבי תל אביב היא אגודת הספורט הותיקה ביותר בארץ. לפני 103 שנה, עוד לפני הקמת העיר תל אביב, נוסדה הקבוצה בשם "אגודת הראשל"צ-יפו", שלימים הפכה לאחת מספינות הדגל של הכדורגל הישראלי.

בעיקר מהסיבה הזו קשה להבין כיצד מוסד שאמור לייצג אי של יציבות מחליף כל כך הרבה ידיים. מ-1988 ועד היום הוחלפו שישה בעלים/יושבי ראש, ואם לוקחים בחשבון שהקדנציה של לוני הרציקוביץ' לקחה 12 שנים, מדובר בחמישה מנהלים במשך שש שנים - תופעה יוצאת דופן בכל קנה מידה. מה היה הערך המוסף של כל אחד מהבעלים ולמה עלינו לצפות ממיטש גולדהאר?

הספק: אליפות אחת (1991/92)

דני לאופר נכנס למכבי תל אביב עוד לפני עידן הבעלות הפרטית, שהחל בתחילת שנות ה-90, ולמרות שהיה "רק" יושב ראש, אפשר להגיד שהיה פורץ הדרך והתווה את הקו שיישמה הבעלות הפרטית. הוא הבין שבעידן הזרים צריך לשלם והרבה, שהשם מכבי תל אביב כשלעצמו לא יביא שחקנים ושמועדון גדול צריך להתנהג כמו מועדון גדול ולא רק להתיימר להיות כזה.

שלוש השנים הראשונות של לאופר היו גיהנום. למרות רכישות מאסיביות ויקרות כמו אורי מלמיליאן, ליאור רוזנטל, ניר קלינגר ואבי כהן הירושלמי, מכבי תל אביב נעה בין בינוניות להתרסקות. הצהובים סיימו את שנות ה-80 בלי אליפות ועם שני גביעים מסכנים, פתחו את שנות ה-90 בצורה עגומה ולא נראה היה שדווקא לאופר יהיה זה שיסיים את הבצורת.

אלא שב-1991/92 הכל התחבר בזכות החלטה אחת שהתבררה כבינגו: החתמתו של אברהם גרנט כמאמן. הזרים (אלכסנדר אובארוב ואלכסנדר פולוקארוב) היו מצוינים, שחקני הבית שנחשבו למקרה אבוד (אלי דריקס ומאיר מליקה) פרחו, ההנהגה שבאה מבחוץ (ניר קלינגר, אבי כהן ואורי מלמיליאן) ניווטה היטב והצעירים (אבי נמני, נעם שהם וגדי ברומר) השתלבו בתלכיד מנצח שדרס את הליגה.

פלוס: הביא רק אליפות אחת, אבל כזו שפרקה לחץ של 13 שנים עקרות ושסימנה את תחילתה של שושלת תארים. ידע לעמוד בלחצים (בשלב מסוים כונה "דני בלופר" בשל ההבטחות הכביכול כוזבות שלו) ולהניח את התשתית לקבוצה שדיברה חזק בשנות ה-90.

מינוס: החליף ספונסרים כמו גרביים. כלכלית, הקבוצה לא הייתה במצב מדהים ורק ההצלחה המקצועית כיסתה על העובדה שאחרי הכל, המודל שלו וחוסר הודאות לא היו שונים בהרבה ממה שאנחנו רואים בשנים האחרונות.

הספק: אליפות (1994/95), גביע (1993/94)

תיאוריה שפיתחו בתחילת העשור פרשני כדורגל על דרור קשטן, גורסת כי רבים מהתארים שצבר באו משום שידע להגיע לקבוצות מוכנות ולשפר אותן. במידה מסוימת זה נכון, כשמסתכלים על הקבוצות האחרונות שאותן הצעיד לאליפות - מכבי תל אביב, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב. כולן לקחו תואר או היו קרובות בעונה לפני כן, ותחת קשטן עשו צעד קדימה.

רוני קליינמן עשה דבר דומה. הוא לקח מלאופר קבוצה שעלתה על המסלול הנכון, ופשוט השתדל לא להפריע. גרנט קיבל עצמאות מלאה, השלד המשיך לרוץ קדימה והגיע לשתי סגנויות וגביע. כמו לאופר, גם עידן קליינמן ננעל עם אליפות, שנחשבת לאחת מההירואיות בהיסטוריה של המועדון ושל הכדורגל הישראלי בכלל.

פלוס: אומרים ששופט טוב הוא כזה שלא הורגש במהלך המשחק. קליינמן היה כזה בתור יו"ר - שקט, יעיל ונותן לעסק לזרום.

מינוס: לא חרת את שמו בהיסטוריה של המועדון בצורה שלה היה אולי ראוי. שמו פחות מוכר, גם משום שלא עשה את היחצ"נות שתחקוק אותו באופן מוצדק כאחד מיושבי הראש הטובים יותר של המועדון. מצטייר כתחנת ביניים בין עידן לאופר לתור הבעלות הפרטית.

הספק: דאבל

בעונת 1995/96 הפכה מכבי תל אביב לקבוצה שזכויות הניהול בה עברו לידיים פרטיות. האיש שחתום על המהלך הוא אותו אחד שלקח על עצמו כמעט כל פרויקט כזה בקבוצת הכדורגל או הכדורסל של המועדון בעשורים האחרונים, דייויד פדרמן. יחד עם פדרמן נכנסה לשותפות קבוצה של אנשי עסקים, בהם מוזי ורטהיים, יולי עופר, מאיר שמיר, עופר נמרודי, שלום זינגר ואחד, איילון הרציקוביץ'. מודי פלד מונה ליושב הראש והעסק עבר למגרש שונה לחלוטין, עם גב כלכלי תומך ורחב.

המהפכה הניהולית הורגשה היטב גם במגרש. את גרנט, שעבר להפועל חיפה, החליף קשטן. ייבגני קשנצב, חלוץ איכותי, בא מבלארוס והקבוצה הגיעה למרחק פסיעה משלב הבתים של ליגת האלופות. ההדחה הכואבת על ידי גראסהופרס רק המריצה את מכבי תל אביב לתת את אחת העונות הגדולות בתולדותיה, עונה שהסתיימה בדאבל מרשים. בסיום אותה עונה התפרקה חברת "מופת", והפקידה את הקבוצה בידיו של הרציקוביץ'.

פלוס: כשמה כן הייתה - מופת. המאמן הטוב ביותר הפך תלכיד מגובש לקבוצת-על, שגילתה דומיננטיות על שלוש קבוצות איכותיות וחקקה את שמה כאחת הקבוצות הגדולות אי פעם בכדורגל הישראלי.

מינוס: כמו כמעט כל מיזם שפדרמן היה מעורב בו, גם זה היה קצר והותיר אחריו הרבה סימני שאלה וחורבן לא קטן.

הספק: אליפות (2002/03), שלושה גביעים (2000/01, 2001/02, 2004/05), העפלה לשלב הבתים בליגת האלופות (2004/05)

הפרק הטעון ביותר בתולדות מכבי תל אביב החל כבר ביומו הראשון של הרציקוביץ' כבעל הבית הבלעדי, כשמיד לאחר הדאבל פיטר את קשטן והחזיר את אברהם גרנט, במהלך שעורר מורת רוח גדולה מאוד אצל אוהדי הקבוצה. מכאן זה רק הלך והידרדר. הישגים לא הגיעו, אבל פרשיות מכוערות לא היו חסרות.

מערכת היחסים של הרציקוביץ' עם האוהדים הידרדרה והשפיעה קשות על היכולת המקצועית. מכבי תל אביב הסתפקה בשני גביעים, לפני שהגיעה האליפות המקרית והמכוערת של 2002/03, שרק הגדילה את הסדק וחוסר האמון של האוהדים עם הפרידה הכפויה של אבי נמני מהקבוצה. אחר כך באו ליגת האלופות, עונת הגלקטיקוס, ההשפלה באנדורה, פיליפ חבאבו, שון מקייטן, רוני מאנה ועוד חברים טובים ואירועים רעים. בית ספר לניהול גרוע.

פלוס: למרות הקטסטרופה, קשה להגיד על הרציקוביץ' הבן אדם מילה רעה. הכוונות היו טובות, ולראיה, הוא ממשיך לפקוד את בלומפילד גם לאחר שמכר את הקבוצה, מה שמעיד על כך שהוא בא מאהבה. מעבר לכך, תחתיו למכבי היתה יציבות ניהולית.

מינוס: אין כל כך מאיפה להתחיל, רק נציין שהדימוי העצמי הנמוך שדבק בקבוצה בתקופתו עדיין מוטמע בה, ונראה כמו כתם שלא יורד בכביסה.

הספק: הרבה עוגמת נפש לכל הצדדים המעורבים

הקדנציה הקצרצרה של שניידר נפתחה עם הרבה אופטימיות. אחרי 12 השנים של הרציקוביץ', במכבי תל אביב הרגישו שחייבים שינוי. כבר במהלך העונה האבודה של 2007/08 הוחתם רן בן שמעון כמאמן עתידי, וההרגשה הייתה של דה ז'ה וו לתחילת הקדנציה של גרנט. לפני עונת 2008/09 הקציב שניידר 70 מיליון שקלים לבנייה מחודשת. שחקנים ברמה גבוהה, לפחות על הנייר, נחתו בקרית שלום. זה נגמר בעוד עונה של מקום שישי ובמיאוס טוטאלי של הבעלים, שמיהר להיפטר מהקבוצה.

פלוס: בניגוד למקרה גאידמק ובית"ר ירושלים, גם בתקופת המיאוס הגדולה ביותר של שניידר, לא היה ספק שאין שום סכנה קיומית למועדון. המכירה למיטש גולדהאר התבצעה ביעילות ובמהירות ולא השאירה עקבות.

מינוס: כמו בית"ר ירושלים ומכבי נתניה, גם מכבי תל אביב נכוותה מהמיליארדר היהודי שקנה אותה בגלל שיגעון של רגע. כנראה שכדי לנהל קבוצת כדורגל צריך מישהו שקשור לענף ושבאמת יוצא מדעתו כשהחלוצים שלו מחמיצים מול השער. אתם יודעים, כמו ההוא מקרית אליעזר.