כוח ג'ים

ג'ים ג'ונסון, אחד ממאמני ההגנה הגדולים בתולדות הפוטבול, הלך לעולמו לאחר שנלחם חודשים ארוכים במחלת הסרטן. החלפתו בעמדת מאמן ההגנה לפני מספר שבועות הצביעה רק על דבר אחד – ג'ים ג'ונסון לא היה מסוגל יותר לאמן. זה הספיק כדי להבין כי הוא נמצא על סף פרידה מהעולם הזה, משום שקשה להאמין שהיה עוד משהו שיכול היה למנוע ממנו להמשיך ולבצע את העבודה, אותה אהב בתשוקה כה עזה. ועם זאת, מומלץ לא להתייחס לכתבה הזו כאל הספד. המטרה היא לנסות ולהראות מה היה כל כך מיוחד אצל ג'ים ג'ונסון, ובזכות מה הוא הפך לאחד הגדולים בתחום שבו עסק.

לפני שהפך למתאם ההגנה של האיגלס, ג'ונסון אימן שחקנים בעמדות הספציפיות, ומעולם לא תפקד כמתאם ב-NFL. ואולם, מאז שעבר לפילדלפיה ב-1999 מדברים ההישגים שלו בעד עצמם. החל מעונת 2000 ועד היום, ההגנה של ג'ונסון מדורגת שנייה בליגה בשלוש קטגוריות: אחוזי עצירת היריבה בדאון שלישי עם 66 אחוז, אחוזי הטאצ'דאונים שהובקעו נגדה ברד זון (44%), וכמות הפלות הקוורטרבק (390). הצלחה בקטגוריות הללו אפשרה לאיגלס להיות מדורגת רביעית ב-NFL בתקופה הזאת בתחום ספיגת נקודות בממוצע למשחק, עם 17.7 בלבד.

כולנו מכירים את הסיפורים הכמעט מיתיים, שמספרים שג'ים ג'ונסון מבצע בליץ כמעט בכל מהלך, בזמן שכמות השחקנים שנשלחים לעבר הקוורטרבק נעה בין עשרה לאחד עשר. ג'ים אכן אהב בליץ. עם זאת, בהיותו מאמן מאוד זהיר (בניגוד לדעה הרווחת), במחצית של היריבה ג'ונסון היה יחסית מאופק ושמרני. אולם, ככל שהיריב התקרב לאנד זון, כך הצטרפו יותר ויותר שחקנים לפס ראש, והלחץ על הקוורטרבק הלך וגבר. יש לכך תכלית פשוטה מאוד – ככל שהמגרש מצטמצם, כך קשה יותר להתקפה "לשרוף" את ההגנה במהלך גדול, היות שלתופסים יש פחות מרווח בריחה. מחצית המגרש שלו היא המקום שבו ג'ונסון עשה את הפעולות שבזכותן ייזכר. הוא הפך למאמן הגנה שלא היה מוכן להגיב באופן פאסיבי למעשי התקפת היריבה, אלא העדיף ליזום ולתקוף אותה בעצמו.

עקב האסטרטגיה הזו, ההגנה של פילדלפיה במהלך הקדנציה של ג'ונסון זכתה לכינוי "מתכופפת אבל לא נשברת" (bend but does not break). היא נתנה ליריב להתקדם בצורה יחסית חופשית עד קו מחצית המגרש, רק כדי לרכז אליו את מלוא עוצמת האש עם כניסתו לשטח שלה. בליצים הוו את המרכיב העיקרי בלוחמה, אולם כדי להבין את תחום המומחיות של ג'ונסון, אין מנוס מלהיכנס אליו טיפה יותר עמוק.

ראשית, יש לציין, כי אם המאמן שולח לפס ראש יותר שחקנים מכמות החוסמים של הריבה – הוא מסתכן בצורה מאוד רצינית. כל שחקן נוסף, בעצם הצטרפותו לבליץ, גורע מהשמירה על התופסים, מה שמאפשר לקוורטרבק נבון למצוא אחד מהם במסירה מהירה עם פוטנציאל ליארדים רבים אחרי תפיסה. החוכמה היא לבצע בליץ עם כמה שפחות שחקנים, אך בצורה מספיק מתוחכמת שעדיין תאפשר להגיע לקוורטרבק. כדי להראות זאת, להלן ניתוח של אחד ממהלכי המשחק נגד דאלאס במחזור האחרון אשתקד (צפו בקישור המצורף). ועוד לצורך המחשה לגבי רמת התחכום של הגישה ההגנתית של ג'ונסון, בחרתי להוסיף לניתוח תצוגה גראפית תלת שלבית. המהלך המתואר התרחש בתחילת הרבע השלישי, כשההקאובויס מנסים נואשות להציל את המשחק. הם נמצאים על קו ה-19 של האיגלס במצב של דאון שני ל-15 יארד.

האיור הראשון מציג את היערכות השחקנים לפני הסנאפ. ניתן לראות מערך של שלושה תופסים וטייט אנד בקצה השמאלי של קו ההתקפה של דאלאס, ומולו חבילת הניקל אצל האיגלס. שחקני פילדלפיה נערכים לשמירה המכונה "מן אנדר", כשחמשת שחקני הכיסוי הקדמיים שומרים אישית ושני הסייפטים נמצאים בחיפוי אזורי מאחור.

מייד אחרי הסנאפ, כפי שמראה האיור השני, התופסים נכנסים כל אחד לראוט שלו, כמו גם ה-TE, שמכוסה על ידי אחד הליינבקרים. הליינבקר השני מבצע בליץ, המחייב את הרץ של הקאובויס להישאר בבלימה, בזמן שהסנטר והגארד הימני מבצעים כיסוי כפול על התאקל השמאלי של האיגלס. כך נוצר מצב, בו שישה חוסמים של דאלאס מופקדים על חמישה פס ראשרים של האיגלס, דבר שמאפשר לבריאן דוקינס לבצע "בליץ דחוי" מעמדת הסייפטי מבלי ששחקן כלשהו יוכל לחסמו.

דוקינס מגיע לרומו (איור 3), כופה פאמבל אותו אוסף כריס קלמונס, שרץ לטאצ'דאון של 73 יארד. לא הכמות העודפת של הפס ראשרים גרמה להצלחת הבליץ, אלא התחכום ועבודת ההכנה של ג'ים ג'ונסון. הוא שם לב לכך שהקאובויס נוהגים לעשות דאבל טים על אחד התאקלים ההגנתיים, מה שגורם לקוורטרבק להיות חשוף לבליץ דחוי. לכן הוא בנה את המהלך אותו ראינו זה עתה, שמהווה רק דוגמה אחת מתוך מאות שתיכנן ג'ונסון במהלך הקריירה.

בניגוד למונטה קיפין ודיק לבו, ג'ונסון לא זכה לעבוד עם סופרסטארים רבים. בכל השנים שלו בפילי היה שחקן אחד בלבד שאולי יכנס מתישהו להיכל התהילה - בריאן דוקינס. עם זאת, היו לג'ונסון שחקנים רבים שהפכו בעיקר בזכותו ליעילים מאוד דווקא במערך ההגנתי של האיגלס. הדבר התאפשר בזכות היכולת יוצאת הדופן של ג'ונסון להבליט את הצדדים החזקים של שחקניו, ולהסוות את חולשותיהם. שתי הדוגמאות הבולטות ליכולת זו הן טרוי וינסנט וג'רמיה טרוטר.

וינסנט חתם בפילדלפיה לקראת עונת 1996. לפני כן הוא היה אמנם השחקן הטוב ביותר בקו האחורי של הדולפינס, אך לא הרבה מעבר לכך. טרוי אף פעם לא נבחר לפרובול לפני שהגיע לידיו של ג'ונסון, אשר שיגרו אותו לשם חמש פעמים מתוך חמש עונות בהן השניים שתפו פעולה. במיאמי טרוי שיחק במערך הפחדני של טום אוליבדוטי, שבקושי השתמש בשמירה אישית לוחצת ובבליץ. המצב בפילדלפיה בין השנים 1996 ל-1999 (לפני ג'ונסון) לא היטיב עם וינסנט. הפס ראש הלא עקבי הוריד את רמת האפקטיביות שלו, ולא אפשר לו לממש את מלוא הפוטנציאל. המערך ההגנתי של ג'ונסון התאים לוינסנט ככפפה ליד. במסגרתו הוא שמר בעיקר מן-טו-מן, דבר שאפשר לו להביא לידי ביטוי את הפיזיות (1.83 מטר, 91 ק"ג) ואת המהירות שלו (4.29 ב-40 יארד) בצורה הטובה ביותר. מיותר לומר, שהפס ראש האגרסיבי של ג'ונסון הקל משמעותית על וינסנט, ועזר לו למלא את משימות הכיסוי בצורה הרבה יותר יעילה.

המקרה של טרוטר מעניין אף יותר. אצל ג'ונסון הוא הגיע לפרובול בעונות 2000 ו-2001, לאחר מכן בזבז שנתיים בוושינגטון, חזר הביתה ונבחר עוד פעמיים לפרובול ב-2004 ו-2005. לעומת וינסנט, למשחק של טרוטר היו מגבלות מאוד ברורות: הוא היה איטי ונטול אינסטינקטים. ג'ונסון ידע מצד אחד להסוות את החסרונות של טרוטר, ומצד שני להביא לידי ביטוי את תכונותיו החזקות – הכוח האדיר ויכולת התיקול. ג'ים השתמש בטרוטר בעיקר במצבי ריצה, כשבמצבי מסירה הוא לא דרש ממנו יותר מאשר לבצע בליץ או לכסות שטח מצומצם מאוד. ברור שבמצבי ניקל טרוטר לא היה אפילו מריח את המגרש.
ג'ונסון נהג להעמיד את טרוטר מול הסנטר ולתת לו אור ירוק, וטרוטר היה מחסל סנטרים כמו כלום. התוכנית הייתה להגיע לרץ ולתקלו עוד לפני שהאחרון הצליח לצבור מהירות (מה שמכונה "בליץ ריצה"). טרוטר בהחלט עשה זאת בהצלחה יתרה. לעומת ג'ונסון, בוושינגטון לא ידעו להעריך נכון את כישורים של ג'רמיה. משום מה, הרדסקינס חשבו שכישוריו זהים לאלה של בריאן אורלאכר. הם ביקשו ממנו להיות סבלני, להגיב למהלכים, לרדוף אחרי רצים ולכסות תופסים בעומק המגרש. לא פלא שטרוטר לא התאים לרדסקינס – לא כל מאמן יודע להיות מספיק גמיש בכדי לדעת להתאים גם שיטה לשחקן, ולא רק שחקן לשיטה.

בנוסף ליכולת המקצועית, ג'ים ג'ונסון היה אדם מאוד נוח מבחינה חברתית, שידע למצוא גישה לכל שחקן וליצור כימיה מצויינת. בתור בעל השכלה בתחום החינוך, הוא היה מודע היטב שמקצועיות לבדה, גבוהה ככל שתהיה, לא תביא את המסגרת לשום מקום. השחקנים ששחקו אצל ג'ים דאגו תמיד לציין לצד הרמה המקצועית את אישיותו הדגולה ואת היחס החם שלו כלפיהם.

על אף הניצחונות הרבים במהלך הקריירה, ג'ים ג'ונסון לא יכול היה לנצח במשחק בו נאלץ להתמודד בחודשים האחרונים, מול היריב האכזרי מכולם. נגד אחד כזה לא ניתן לשלוח את דוקינס לבליץ ולכפות פאמבל, ג'רמיה טרוטר לא יוכל להתגבר על החוסמים שלו, וטרוי וינסנט לא ישיג נגדו חטיפות. אף על פי שלא נראה אותו יותר על הקוים, ג'ים ג'ונסון דאג להותיר לאוהדי הפוטבול מספיק זכרונות מהמגרש. זה כשלעצמו משהו שראוי להערכה כשמדובר באדם שלא היה מאמן ראשי.