למה הם לא הולכים לישון?

משום מה תמיד חיבבתי את איתי שכטר. יש לי חיבה טבעית לכדורגלנים מסוגו, בעלי הדימוי הפשוט והעממי, אלו שאינם ניחנים באינטליגנציה גבוהה אך נהנים מכישרון ספורטיבי. יש משהו קסום, כמעט רומנטי, בספורטאי שנולד עם יכולות טבעיות, אך מתקשה לממש את הפוטנציאל שטמון בו בגלל בעיות אופי ומגבלות מנטליות. אתה מבין ללבו ומזדהה עם קשייו כאילו היה ילד, ממשיך לקוות שהוא יצליח להתעלות על תכונותיו הבעייתיות ויפרוץ קדימה, אך לעתים, כמו במקרה של ראובן עובד, אתה פשוט מרים ידיים. אומנם בשעת כתיבת שורות אלו החשדות נגד שכטר ודה סילבה אינם ברורים, וקיים סיכוי יותר מסביר שהשניים חפים מכל פשע וייצאו נקיים מהפרשה, אבל ברגע זה, כשהרושם מהמעצר עדיין מהדהד, כל שמתחשק לך לעשות זה לתפוס את שכטר בשתי הידיים, לנענע אותו חזק ולצרוח לו לתוך האוזן: "תתעורר כבר שכטר, תתעורר!".

מה כל כך בער לו לצאת? השבדיות הוציאו אותו מאיפוס? אין בלונדיניות בנתניה? הרי הוא יודע שיש לו טיסה מחר בבוקר, הוא יודע שהוא צריך להוכיח את עצמו בקבוצתו החדשה, הוא יודע שהוא מועד לפורענות ושהוא על הכוונת של גוטמן, אז מה הלחץ? למה שלא יילך לישון? למה שוב להסתבך עם בחורות מפוקפקות, כאלה שמתהוללות עם כדורגלנים זרים בפאבים של בתי מלון ואחר כך סוחטות, מאיימות ומתלוננות על אונס? מה, לא חבל? למה לא להתרכז בקריירה המקצוענית, זו שהוא חלם עליה כל חייו? למה אחרי גול אחד בגטבורג הוא מרשה לעצמו להתהולל עד שעות מאוחרות? האם לצפות מכדורגלן שיילך לישון בשעות נורמליות זה יותר מדי בימינו? מה כבר ביקשנו? אורח חיים ספורטיבי? מה יש להם, לפרחחים הצעירים האלה?

שכטר, כידוע, אינו הכדורגלן הראשון שמסתבך בפרשיות מיותרות (מדה סילבה לא ממש אכפת לי), ויכול להיות שכל חטאו היה רצונו להשתובב מעט, אבל סוף השבוע האחרון, שבו שני שחקנים נעצרו בשבדיה בחשד לניסיון אונס ושחקן עבר נורה בבטנו בפתח מועדון בתל אביב, הזכיר לכולנו במה עסקינן, ומיהם הספורטאים הנערצים עלינו. הכדורגל, מעצם היותו ענף עממי, ממשיך לספק לעולם הספורט דמויות מפוקפקות, אך במקרה שלנו הן לא רק פוגעות ביוקרתו של הענף, אלא אף מוציאות את החשק מצפייה בו. כמובן שהידיעה שהם מרוויחים סכומי עתק מערערת אף יותר את הדעת, שמתקשה להשלים עם העובדה שהצעירים קלי הדעת וחסרי האחריות הללו משתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש (נטו!), כשכל שהם נדרשים זה להשתובב עם כדור ולשמור על כושר גופני, ובכל זאת לא מצליחים להשתלט על יצריהם. אם אלה הם גיבורינו, פלא שכך אנחנו נראים?

דאגלס דה סילבה, עם כל הכבוד, כבר ירד ליגה עם כפר סבא. פליקס חלפון, עם כל האהבה והחיבה, זכור בעיקר בגלל החורים שעשה עם הנבחרת בקפריסין. גם איתי שכטר, חלוץ מוכשר ומבטיח, הוספד כבר בגיל 20 על ידי לותר מתיאוס. זה לא שיש לכדורגלנים הללו איזושהי סיבה ליהנות משיכרון כוח או לחשוב שהם גדולים מהחיים ושמותר להם הכל. זה לא שציפינו מהם לאחריות ציבורית, אבל חבל שקלות הדעת שלהם זיהמה עוד יותר את התדמית של המשחק, המושמץ גם ככה. עבורנו, חובבי הכדורגל הישראלי, כואב לראות כיצד פרשיות סוף השבוע האחרון פגעו בצורה נואשת בדימוי של הענף הכל כך אהוב עלינו, שמאבד מדי יום עוד ועוד צופים. כשמוסיפים לכך את הטיפוסים המפוקפקים שמנהלים לנו את הכדורגל, את הלוזוניאדה והטביביאדה וכל החבר'ה הטובים, אל לנו להתפלא שהאיצטדיונים בישראל מלאים בחוליגנים. זה מה יש, וזה עצוב, פשוט עצוב.