אפקט הפחד

איזו מדינה נחשבת לשונאת ישראל הגדולה מכולן? לקראת קבלת הפנים ה"חמה" שתקבל הפועל ת"א בשבדיה, וואלה! ספורט עם רשימת האנטישמיות, אלה שלא כל כך אוהבות להיתקל בספורט הישראלי

  • אנטישמיות
ארז מיכאלי

דנמרק

תולדות הסכסוך: קצת קשה לעכל את השינוי שעברו הדנים בעיני אוהדי הספורט מישראל. המדינה החביבה והצהבהבה, זו שסיפקה לקיבוצניקים המתבגרים ברחבי ישראל את כמה מהרגעים המרגשים בחייהם, מוצאת את עצמה בשנים האחרונות בין הפטיש המוסלמי לסדן הסובלני. מצד אחד, ב-2001 מחו ארגוני זכויות אדם במדינה על מינויו של כרמי גילון כשגריר בשל עברו כראש השב”כ, ומצד שני הדנים לקו בהלם אחרי מהומות המוסלמים ב-2006. למרות שהביקור של בית"ר בקופנהגן הסתיים ללא תקריות, לא שכחנו את משחק נבחרת הכדורגל בדנמרק, בו פרצו מפגינים לכר הדשא ומחו נגד מבצע "חומת מגן".

פוגרום או שלום-שלום: האוהד הישראלי ייתקל באיזו הפגנה, ואולי ירגיש את נוכחות האבטחה, אבל אין סיבה לפאניקה. שבו, תעודדו, ואל תשכחו להשאיר את המגבות במלון.

מדד האנטישמיות: הלו, שכחתם איך הם עזרו לנו בשואה? שכחתם איך ריצ'רד נילסן הקריב למעננו את הקריירה? שכחתם איך טומי נילסן חרש את היבשת במאמציו להפוך את נתניה לאימפריה?

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עבורם כמו: משחקים בחצר האחורית. חמישה אחוזים מתושבי המדינה הם מוסלמים, והדנים מנסים, בנחישות וברגישות, לייצב את המצב. אוטוטו גם שם יקימו גדר הפרדה.

הדנים מזכירים את: שרי אריסון. גם היא חשבה שהשלום מתחיל בתוכה, עד שמישהו התערב לה בעניינים והסבלנות שלה נגמרה.

עוד בוואלה! News

טעמנו את היינות הישראלים האלה ומצאנו אחלה תמורה לכסף

לכתבה המלאה

שבדיה

תולדות הסכסוך: על הניייר מדובר במדינה ליברלית לגמרי ורודפת שלום לחלוטין, המטיפה לסובלנות ושוויון ולכן גם פתוחה לכו-לם... זו הסיבה לכך שאלפי בני אדם, ביניהם מוסלמים ופעילי שמאל, הפגינו מול האולם במאלמו (בו שיחקה נבחרת הדייויס שלנו) נגד פעולות ישראל במהלך המבצע בעזה, וקראו לתמוך בפלסטינים. טוב, הפגינו זה קצת "רך" מדי, כי היה שם המון משולהב שהשליך חזיזים וביצים על פרשי המשטרה. מנהיג מפלגת השמאל בשבדיה, לארס אוהלי, נאם בפני המפגינים וקרא "להחרים את המשטר הגזעני בישראל", ואחר כך ניסו כמה עשרות מפגינים להתפרץ לתוך האולם (הריק!), אך המשטרה מנעה זאת. כל האירוע היה מעליב, כיוון שאף מדינה לא גרמה לנו להרגיש כל כך מנודים ומוקצים, כאלו שמהווים מטרד ביטחוני ולא רצויים כאורחים. מזל שניצחנו.

פוגרום או שלום-שלום: השבדים למדו לקח, ולילה שקט יעבור על כוחותינו בגטבורג. האבטחה סביב האצטדיון הדוקה, ההנהלה המארחת הודיעה שכל כרזה פוליטית תוחרם והאוהדים התבקשו להקדים למען הבדיקות הביטחוניות. הפצצות היחידות יהיו הבלונדיניות ביציע.

מדד האנטישמיות: הם הצילו בשואה, יש קהילה יהודית שמושרשת בחברה, וכמו אירופאים טובים, הביקורת שלהם היא בעיקר נגד המדיניות בשטחים ולא נגד היהודים ודתם. אז מצד אחד אסור לשכוח את הנעל שנזרקה על שגריר ישראל בעודו נושא דברים באוניברסיטת שטוקהולם; מצד שני, בשורה התחתונה רוב השבדים בסך הכל רוצים לשחק קארלינג ולשמוע אייס אוף בייס.

הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עבורם כמו: ילדים שמרעישים בין 14:00 ל-16:00. תשחקו את המשחקים שלכם במקום אחר, ואל תפריעו למנוחת השכנים.

השבדים מזכירים את: דודו טופז. קודם מכה ואחר כך מכה על חטא.

צרפת

תולדות הסכסוך: עד לא מזמן היתה קיימת פה טינה כלפי הצרפתים בשל עמדותיהם הפוליטיות ותייריהם המרגיזים, אבל קרלה ברוני וההוא שאיתה קצת הפיגו את המתיחות. לאוהדי הפועל ת"א יש זיכרון רע מהביקור האחרון בפריס. לאחר הניצחון של האדומים על פ.ס.ז', האוהדים הצרפתים זעמו על קבוצתם והפגינו מחוץ לאצטדיון. המשטרה הצרפתית חששה לשלום אוהדי הפועל ת"א, והשאירה אותם בתוך האצטדיון עד להתפזרות אוהדי פריס. למרות זאת, היו כמה אוהדים מקומיים שחיכו בחוץ וניסו לתקוף את אחד הישראלים. שוטר סמוי הגיב מיד, ירה לעבר אותם חוליגנים והרג אחד מהם. האירוע הוביל לעימותים קשים בין המשטרה לחוליגנים.

פוגרום או שלום-שלום: האבטחה תהיה הדוקה יותר, החוליגנים יהיו אלימים יותר, מחיאות הכפיים בנחיתה יהיו רמות יותר.

מדד האנטישמיות: יחסי אהבה-שנאה מורכבים עם היהדות וישראל. אבל לא צריך לקחת את זה באופן אישי: צאו מנקודת הנחה שהם גם ככה לא סובלים מי שאינו צרפתי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עבורם כמו: ציור של קלוד מונה. מקרוב רואים בעיקר כתמים, לכן עדיף להביט מרחוק וליהנות ממה שנגלה לעין. העיקר שאנחנו והפלסטינים נמשיך לדמם, והעולם ישמע מה שיש להם להגיד.

הצרפתים מזכירים את: אלון גל. בא כולו אלגנטי ורענן מבחוץ, זורק כמה הצעות, מציע פתרון או שניים, ואחרי חודש כל החרא בבית שלנו צף מחדש.

גרמניה

תולדות הסכסוך: לא צריך להסביר, נכון? סכסוך עלק...

פוגרום או שלום-שלום: ב-2002 נבחרת ישראל הגיעה למשחק הראשון בתולדותיה על אדמת גרמניה, וצבא קטן הקיף אותה כל העת. באימונים שערכה בעיירה וייסבך סיירו ניידות משטרה ובאוויר חג מסוק. סביר להניח שטבעת האבטחה בביקור עתידי תגיע עד לגבול האוסטרי.

מדד האנטישמיות: ובכן, מה נגיד? כיום המדינה יוצאת מגדרה למען ישראל ונחשבת לבעלת ברית גדולה, אולם אף אחד לא ישכח את העבר, שמתחת לפני השטח ממשיך לפעפע. העיתון "בילד" פרסם בשנה שעברה כי חלה עלייה דרמטית בתקריות אנטישמיות בגרמניה, וב-2008 הוגשו כ-800 תלונות על פשעים בעלי רקע אנטי יהודי בגרמניה. מישהו פה מופתע?

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עבורם כמו: טיפול פסיכולוגי. הם משלמים הרבה בהווה כדי לחפות על חטאי העבר, אבל לא תמיד זה מספיק. פרטים נוספים אצל דניאל יאמר.

הגרמנים מזכירים את: צביקה הדר. לא משנה איך נשיר וכמה נזייף, הוא תמיד יפרגן.

טורקיה

תולדות הסכסוך: במקום שמשלב ים, שמש ומלונות, לא אמורה להיות שנאה, לפחות ככה חשבנו במשך שנים, עד שנבהלנו מההתקפה על בתי הכנסת באיסטנבול ב-2003, וחששנו כשהקהילה היהודית בטורקיה דיברה על חוסר ביטחון גובר והולך. גל המחאה נגד "עופרת יצוקה" והתקררות היחסים בין הממשלות, הבהירו לנו שיש מקומות בטורקיה בלי ים ובלי מלונות, ועם המון זעם כלפינו. שחקני בני השרון חוו את עוצמת השנאה נגד ישראל, כשהתארחו אצל טלקום אנקרה. כ-2,000 אוהדים התפרעו, והשחקנים נמלטו על רקע שאגות בגנות ישראל. מחוץ לאולם שרפו דגל וחמומי מוח ניסו לפרוץ לאולם כדי לכלות את זעמם באורחים. מפחיד.

פוגרום או שלום-שלום: פוגרום. לפחות לאוהדי נתניה יש תירוץ לא לנסוע ל"עלי סמי יין": הם תמיד יכולים שיש לספר שהיו נוסעים בכיף אילו רק היתה להם קבוצה נורמלית לעודד.

מדד האנטישמיות: המממ... זה קצת מוזר, כי הם לא בדיוק בהירי שיער וכחולי עיניים. בעבר דיברו על היהודים כעשירים המנצלים את העניים, וכיום האנטישמים במדינה סבורים כי היהודים דחפו את טורקיה לחילוניות. אם מוכר השווארמה שואל למוצאך, אמור שאתה איטלקי, זרוק את הפיתה ורוץ.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עבורם כמו: ישיבת ועד בית. מתחיל בחיוכים, נגמר בצעקות.

הטורקים מזכירים את: אורי זוהר. גם הוא התחיל כחילוני פראי ופורץ גבולות, ועכשיו דוגל במדינת הלכה.

פולין

תולדות הסכסוך: מתברר שגם לאמהות הכי פולניות יוצאים ילדים פרחחים. אומנם הביקור של בית"ר נגד ויסלה קרקוב עבר בשלום, אבל איש לא ייקח סיכון עם נבחרת ישראל לאליפות אירופה הקרובה. בפולין קיימת אלימות בספורט, וכשמעורבים בזה יהודים וישראלים, הפוטנציאל נפיץ. האולטראס של ויסלה קרקוב מתגאים בסממנים נאו-נאצים ובאלימות שהם משליטים סביבם; לגיה ורשה הושעתה ממסגרת אירופית אחרי שמאות מאוהדיה תקפו שוטרים והתפרעו במשחק חוץ בליטא; במהלך גביע העולם 2006 נעצרו עשרות פולנים שהתפרעו והתעמתו עם מקומיים. בקיצור, מולי קצורין, תהיה חזק וכדאי שתביא להם תואר.

פוגרום או שלום-שלום: סביר להניח שהנבחרת תזכה לאבטחה הדוקה, אבל האוהדים פחות, ולכן כדאי להצניע לכת ולהעלים כל סימן. אל תתפלא אם כמה גלוחי ראש יתנפלו עליך, אחרי שתכניס את הקניות לשקית של "רימון טיולים".

מדד האנטישמיות: "היהודים תוקפים אותנו? צריך להתגונן", צעק הפרופ' בוגוסלב וולנייביץ' לפני כשנה, בכנס של הימין הקתולי, ודבריו, שזכו למחיאות כפיים, עוררו סערה בפולין. הפולנים מודעים לעבר שלהם, אבל רחוקים מלתקן את ההווה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עבורם כמו: מלחמת אירן-עירק עבורנו. זו נבלה וזו טר?פה.

הפולנים מזכירים את: אביגדור ליברמן. בלי נאמנות - אין אזרחות.

ספרד

תולדות הסכסוך: לא נרחיק עד לגירוש ספרד, רק נציין שהבאסקים והקטאלונים הם מיעוטים השואפים לעצמאות, וככאלה הם מזדהים כמעט אוטומטית עם מאבקיהם של מיעוטים אחרים בעולם. לכן תמיד נהיה הרעים בסיפור, והיחס לקבוצות ישראליות עוין. לליאור אליהו מחכה הרבה עבודה דיפלומטית בוויטוריה. אוהדי מכבי תל אביב ודאי זוכרים את ונלסיה מסרבת להתארח ביד אליהו ב-2004, איך בינואר 2009 הצהובים זכו לאבטחה צמודה במלאגה מחשש לפגיעה בהם בעקבות גל הפגנות נגד "עופרת יצוקה", וחודש אחר כך פרצו מספר מפגינים פרו-פלסטינים לפרקט במשחק נגד ברצלונה. הכל מתובל כמובן בכאפיות ושלטי מחאה נגד ישראל. גם אחינועם ניני חוותה זאת בסן סבסטיאן, כשאנשים מהקהל הניפו דגלי פלסטין ויצאו בקריאות בגנותה של הזמרת ומדינת ישראל.

פוגרום או שלום-שלום: נבחרת הדייויס תתארח ככל הנראה באזור מלאגה. סביר להניח שלא ניתקל באלימות, אבל יהיו מי שידאגו שתשתמעו מה הם חושבים על המדינה שלכם. אל תענו להם. מחקרים היסטוריים הוכיחו שברוב המקרים הרבים משמידים את המעטים.

מדד האנטישמיות: תמהיל של אנטישמיות ושנאת ישראל קיים, אך לא ברחוב, אלא בשולי החברה ובתקשורת. אנטישמים התקיפו בחודש מאי את שגריר ישראל רפי שוץ, והמשורר הספרדי אנטוניו גאלה פרסם ב"אל מונדו" מאמר ובו הוא מאשים את היהודים ב"חמדנות וזלזול" בעמים אחרים.

הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא עבורם כמו: מערבון. יש טובים, יש רעים, לא צריך לרדת לדקויות.

הספרדים מזכירים את: אחמד טיבי. לא משנה איפה, למה, איך ומי – ישראל כנראה אשמה.

בריטניה

תולדות הסכסוך: למה הם עושים לנו את זה, למה? אנחנו אוהבים את הביטלס, קונים בלונדון, מפנטזים על ויקטוריה בקהאם ומתגעגעים לימי המנדט. נכון, כשנבחרת ישראל התארחה בוומבלי האנגלים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, ואנחנו, לאות תודה, פתחנו רגליים על הדשא. גם הביקור של הפועל תל אביב בסטמפורד ברידג' עבר חלק, אבל כנראה שזה משום שהם פשוט לא סופרים אותנו מבחינה ספורטיבית.

מכל בחינה אחרת המילה "ישראל" נשמעת להם כמו תאונה שלא מכוסה על ידי הביטוח. חרם אקדמי, צווי מעצר נגד אלופי צה"ל בדימוס, חרם תרבותי של הבמאי קן לואץ', הפגנות תכופות מול השגרירות בלונדון, תקיפה במשרדי הלובי הישראלי בבריטניה, ועוד ועוד.

פוגרום או שלום-שלום: אוהד ישראלי ייתקל לכל היותר באיזו הפגנת מחאה. העבר מלמד שמנת פיש אנד צ'יפס ב-5 ליש"ט כואבת לישראלים יותר מכל מפגין פרו-פלסטיני.

מדד האנטישמיות: לאנגלי הממוצע ברחוב אין בעיה עם יהודים, ישראלים ומה שביניהם. אבל השילוב של תקשורת ביקורתית (ב-2003 פורסמה קריקטורה בעיתון "אינדיפנדנט" ביום הזיכרון לשואה, ובה נראה ראש הממשלה אריאל שרון כשהוא נוגס בראשו של ילד פלסטיני) עם גלי הגירה ומובילי דעה קיצוניים, יוצרים תחושה לא נוחה, מה שגם לחלק מהאנגלים יש נטייה טבעית להרביץ, ובהנאה גדולה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עבורם כמו: חול טובעני. כמו שאמר מייקל קורלאונה ב"סנדק" - Just when I thought I was out, they pull me back in

הבריטים מזכירים את: אריק איינשטיין. כמה שנאהב אותו, תמיד יתפוס מרחק מאיתנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully