לואי ואן חאל הוא איש שנוי במחלוקת, אדם קשה עורף שצבר במרוצת השנים אינספור אויבים בעולם הכדורגל ההולנדי וגם בזה הקטאלוני. אבל אם יש משהו עליו אין עוררין זה שואן חאל הוא דקדקן מהמעלה הראשונה, איש של תכניות וסדר.
כשהמאמן שהוליך את אייאקס לזכייה בליגת האלופות ב-1995, חזר למועדון מאמסטרדם בתחילת עונת 2004/5 אחרי כמה חוויות לא מוצלחות בברצלונה ובנבחרת הולנד, הוא רשם, שירטט ויצר תכנית, כשאחת מהכותרות שלה היא שמועדון בסדר הגודל של אייאקס צריך להגיע לחצי גמר ליגת האלופות לפחות פעם בחמש שנים.
אלא שעוד לפני ש-2004 נגמרה ואן חאל כבר חיפש ג'וב אחר. אחרי שהסתכסך עם המאמן רונאלד קומאן ומכר את זלאטן איברהימוביץ' כשלא נותר זמן למצוא לו מחליף, הנהלת המועדון הודיעה לו שהיא לא מרוצה מהתכניות. הספרינטים חסרי המעצורים של אריות היבשת האחרים הכניסו את האימפריה מאמסטרדם לסחרור. לא עוד חשיבה לטווח ארוך, לא עוד תכניות, לא עוד סבלנות, אלא הצלחה כאן ועכשיו, לפני שהאנגליות והספרדיות בורחות.
ואן חאל לקח את התכניות שלו למקום אחר ונחת באלקמאר, קבוצת צמרת הולנדית שנבנתה בצלמו של קצין משמעת אחר - קו אדריאנסה שעזב לפורטו ובעצמו הגיע לפני כן לקבוצה אחרי שפוטר מאייאקס. המאמן האקסצנטרי הביא את המחברות והתכניות שבאמסטרדם כבר לא יכלו לראות ונכנס לתפקיד היטב. אחרי מספר שנים של קרבות צמרת ועוד עונה אחת לא טובה, הוא הוליך את אלקמאר לזכייה באליפות בתום העונה שעברה.
התואר של הקבוצה מהצפון היה השני בלבד ב-44 השנים האחרונות שלא ננעל בארון העמוס של אייאקס, פ.ס.וו או פיינורד, "שלוש הגדולות" של הכדורגל ההולנדי. בזמן שהקבוצה מרוטרדם נקלעה לקשיים כלכליים וזו מאמסטרדם איבדה כיוון וסדר, בשנה בה פ.ס.וו בעצמה רוותה צרות מנהלתיות, הייתה זו אלקמאר שניצלה את ההתקדמות המדורגת שלה בשנים האחרונות כדי לזכות באליפות.
הדרך שהתחיל אדריאנסה והמשיך ואן חאל, מייצגת בצורה נהדרת את המתרחש בכדורגל ההולנדי. אלא שאלקמאר לא לבד וכמוה ישנן קבוצות subtop (כפי שהן מכונות בהולנד) נוספות שנמצאות בעיצומה של התקדמות פנטסטית ושזוממות להמשיך את המגמה לפיה אין יותר "שלוש גדולות" בכדורגל ההולנדי.
מערך גילוי כישרונות
גילוי כישרונות ברחבי העולם, תכניות לטווח ארוך, אסטרטגיה מסוימת, בכל אלו פ.ס.וו ופיינורד הצטיינו בשלבים שונים וארוכים, כשמבחינת אייאקס האלמנטים הללו תמיד נחשבו לשמה השני. אבל היום לכל הגדולות ההולנדיות יש הרבה מה ללמוד דווקא מהקבוצות שנחשבו למייצגות הדרג השני או השלישי.
הירנביין, למשל, היא עיר קטנה עם כ-30 אלף תושבים, כשביחד עם פרבריה עולה המספר למעט יותר מ-40 אלף. מועדון צנוע, אך כזה שהציב לו למטרה להפוך למועדון הבולט של מחוז פריסלנד הצפוני וליצור בסיס אוהדים מקומי ונאמן. בעזרת יציבות ועבודה קשה מהקרקעית, זה גם עבד.
פופה דה האן הדריך את הקבוצה במשך 11 שנים ארוכות וחרטיאן ורביק שירש אותו המשיך לארבע עונות משלו. בעזרת עבודה משותפת עם הנשיא לשעבר רימר ואן דר ולדה, הקים הצוות המקצועי רשת סקאוטינג יוצאת מן הכלל בסקנדינביה, כשחלק מפירות עבודתה עונים לשמות ג'ון דאל תומאסון, מרכוס אלבק, לאסה נילסון ואפונסו אלבש. אבל בהירנביין לא הסתפקו בכך וממקומות אחרים ביבשת שלפו כישרונות כמייקל בראדלי, מיראלם סולימאני, דניאל פראניץ', גאורגיוס סמאראס וגם קלאס יאן הונטלאר ורוד ואן ניסטלרוי.
קבוצה צפונית אחרת, כרונינגן, שימשה שנים ארוכות כעוד נערת פוסטר במופע של אייאקס, פ.ס.וו ופיינורד, אבל בשנים האחרונות עשתה דרך דומה לזו של הירנביין ובעוד הגדולות עסוקות בבעיות הבלתי נגמרות שלהן, היא התקדמה והתקדמה, מתנהלת תחת אותו מאמן (רון יאנס) מאז 2002 ובעזרת מערך גילוי כישרונות משלה הנחיתה שחקנים כברונו סילבה, לואיס סוארז וראסמוס לינדגרן.
בזמן הזה החלה אייאקס לפגר ברמת הסקאוטינג, כשפ.ס.וו שורדת בעיקר בזכות עבודת הקודש של פיט דה ויסר ושיתוף הפעולה עם צ'לסי. אלא שבמקום לחזור למקורות, "שלוש הגדולות" בהולנד חיפשו הצלחה מיידית ובחוסר סבלנות משווע החליטו לקצר דרך ולרכוש את אותם כוכבים שגילו קבוצות כמו הירנביין וכרונינגן. השתיים האחרונות הבינו שלא יצליחו להשאיר את הכוכבים הגדולים בשורותיהן לעד, אבל מנגד ניצלו את המצב כדי למכור בסכומים גדולים שבדרך כלל שימשו לחיזוק היסודות וגם למצוא כמעט תמיד מחליפים מספיק טובים שהשאירו אותן בצמרת.
בקיץ האחרון כבר נפל דבר. האליפות של אלקמאר הגיעה בתוספת לסגנות של טוונטה אנסחדה, בשנה הראשונה מאז 1959 בה לא מסיימת אחת מ"שלוש הגדולות" באחד משני המקומות הראשונים. בהתאם למציאות ההולכת ומשתנה, כשאייאקס כהרגלה בקודש בשנים האחרונות ביקשה לרכוש את הכוכבים התורנים של כרונינגן (מרכוס ברג) וטוונטה (אלג'ירו אלייה), היא נתקלה בתגי מחיר גבוהים ובשריר נוקשה במיוחד של בעלי הקבוצות היריבות. לפתע קבוצות ה-subtop התנערו מתפקיד צלחת האוכל של הקבוצות הגדולות והחלו להביט להן בעיניים במבט זועם.
הגדלת אצטדיונים
במסגרת המאמץ שלהן להישאר בצמרת, "שלוש הגדולות" של הולנד הוציאו כספים גדולים על רכש, אבל כשאייאקס ובעיקר פיינורד החלו להדיר את רגליהן מליגת האלופות בגלל כישלונות על הדשא, הן החלו להרגיש את כובד פנקס הצ'קים. פ.ס.וו לא נשארה הרחק מאחור ובחודשים האחרונים התברר שהיא החתימה מספר שחקנים על חוזים גבוהים מדי מבחינתה, מה שגרם לה להיכנס לסחרורון כלכלי משל עצמו.
חלק מקבוצות הדרג השני, לעומת זאת, עשו במובנים רבים את הדרך ההפוכה ולא רק בזכות עשרות המיליונים שהרוויחו על מכירת כוכבים. בסוף 2005 שיחקה כרונינגן את משחקה האחרון באצטדיון אוסטרפארק העתיק ולאחר מכן עברה לאצטדיון יורובורג החדש והמודרני, שנבנה בתוך כשנתיים בלבד. בתוך עונה אחת קפץ ממוצע הצופים של הקבוצה מכ-12 אלף לכ-22 אלף.
בסיפור דומה, אלקמאר עברה ב-2006 מאצטדיון אלקמארדרהאוט, שהכיל פחות מ-9,000 מקומות, ל-DSB שטדיון שבו 17 אלף מקומות. אלא שנשיא האלופה, דירק שחירינחה, ממש לא מתכוון לעצור שם והתכניות להרחבה נוספת חיות ובועטות. האצטדיון של טוונטה בדוגמה אחרת, נבנה לקראת סוף שנות ה-90, אבל מאז שופץ והורחב והיום הוא מכיל 24 אלף מקומות, כשעד ספטמבר 2011 מתוכננים להיות מוצבים בו כ-40 אלף מקומות.
גם הירנביין הכפילה בשנים האחרונות את מכסת האבה לנדסטרה שדטיון שלה. בהולנד יש שטוענים שהסימנים הראשונים למהפך ביחסי הכוחות החלו להופיע בתחילת עידן בניית והרחבת האצטדיונים, מה שבוודאי מוסיף נקודה למחשבה למי שמזלזל בחשיבותם של מגרשים ביתיים ומתקנים.
אחרי שהיו קבוצות צנועות עם אצטדיונים קטנים, הקבוצות הנ"ל ואפילו ויטסה ונאק ברדה בשנים היותר טובות שלהן, החלו למשוך עוד ועוד צופים למגרשיהן המודרניים, הרחיבו את בסיסי האוהדים שלהן לעתים בעשרות אחוזים וכשהחלו לארח משחקים מול 22 אלף אוהדים ולא מול 12, פיתחו תחושה של קבוצה גדולה בהרבה ממה שהורגלו וקיבלו דחיפה אדירה. באותו זמן לא שכחו לרגע להמשיך לתור אחרי צעירים ברחבי העולם או למשוך שחקנים מקומיים שנפלטו מהגדולות ולפתע פרחו במקום אחר.
היו שהשוו את המצב בכדורגל ההולנדי לשוק הפיננסי בו השווקים הגדולים והוותיקים מותקפים על ידי גופים חדשים ומתפתחים. גם אם זו אנלוגיה רחוקה מהמציאות, הרי שאין ויכוח שכרגע פ.ס.וו, אייאקס ופיינורד דורכות במקום או אפילו הולכות אחורה דרך שחקני רכש כושלים או חיים מהיד לפה, בעוד שהיריבות שהיו רגילות להסתפק בפירורים, רושמות התקדמות אדירה.
בסוף השבוע הקרוב תפתח עונה חדשה בהולנד, אבל למרות הכל פ.ס.וו עדיין נחשבת למועמדת הבכירה לזכות באליפות, ביחד עם אלקמאר המכהנת. גם אייאקס וטוונטה נחשבות למי שיהיה להן מה לומר, אבל רק הזמן יגיד אם העונה שעברה הייתה מקרית בלבד, או שמדובר במגמה של ממש, במסגרתה מועדון "שלוש הגדולות" כבר לא קיים בהולנד.
סייע בהכנת הכתבה שי אילסר