כולנו אשמים

אם גם אתם הבחנתם שהקיץ הזה הוא אחד הגרועים בתולדות הכדורסל הישראלי; אם ראיתם את מכבי חיפה פורשת מהיורוקאפ, רגע אחרי גמר הפלייאוף; אם שמעתם את דני קליין מספר על חובות של מיליונים; אם נדהמתם מהקיפאון בשוק השחקנים - עוד לא ראיתם דבר. החל מיום שישי יש למקד את הזרקור במקום אחר לגמרי. ליתר דיוק במספר 89.

89 הפרש. זהו הפער המצטבר שבו הפסידו נבחרות הנוער והעתודה בתוך שבוע לנבחרות המקבילות של ליטא. אמת, היריבה היא מדינת כדורסל נפלאה, אבל את הגופיות של הנבחרת שמנגד לבשו בעבר ברקוביץ', ג'מצ'י, הנפלד, שפר וקטש, אשר ייצגו מסורת כדורסל של חוכמה ורוח לחימה. כל זה הוא נחלת העבר. ירידת העתודה לדרג ב', מספר ימים אחרי התבוסה ב-50 הפרש לליטאים, הבהירה שפס הייצור של הכדורסלן ישראלי שרוי במשבר עמוק.

קל להצביע על האחראים לכישלון: אריאל בית הלחמי, מאמן העתודה, שאינו מתאים לאימון צעירים; וצביקה שרף ויורם חרוש, שמחליטים על מינוי המאמנים לנבחרות הצעירות ונמצאים בתפקידם בערך מהתקופה ששיחקו כדורסל עם סל אפרסקים. אלא שהבעיה אינה פרסונלית. בפועל, כולנו אשמים, כי בזמן שתשתית הכדורסל התפוררה, היינו עסוקים בדברים אחרים, זוהרים יותר אך חסרי תוחלת.

ב-39 השנים האחרונות השתלט על עולם הכדורסל הישראלי נרטיב אחד - התחרותיות. כולם עסקו בהגמוניה של מכבי תל אביב וחיפשו דרכים להפיל אותה. הטעויות של הצהובים בשנים האחרונות, שיטת הפיינל-פור והאליפות של חולון חיזקו את התחושה שמשהו עומד להשתנות. מעטים הבחינו בכך שכוכב העתודה, שון דניאל, נמחק מהרוטציה של עירוני רמת גן באמצע העונה, שליגת בתי הספר מתישה את הילדים במקום לקדם אותם ושההחלטה על הקמת אקדמיה לכדורסל, שתפגע אנושות באגודות, מתקבלת כמעט בחשאי. למי אכפת מהזוטות האלה, כשהאימפריה עשויה להפסיד עוד אליפות.

נדמה שהקיץ הזה שם קץ לתקוות לצמיחת אלטרנטיווה למכבי. יריבותיה לא רוצות תואר, אלא רק לשרוד כלכלית. אם לא נתפכח מהאשליות ונתחיל להפנות את תשומת הלב לדרך שבה מגדלים כדורסלנים צעירים בישראל, הקיץ הזה ייזכר רק כעוד נקודת ציון בדרך למטה. בפעם הבאה שניצחון מפתיע של קבוצה ישראלית על מכבי ייטע בכם תקווה שהענף עולה על דרך המלך, גשו לצפות במשחק נוער. החיוך יימחק לכם מהפרצוף במהירות שיא.