בשבועיים האחרונים חתמה פיניקס סאנס על חוזים שישאירו בשורותיה את סטיב נאש וגרנט היל. לכאורה, מצב טבעי לחלוטין: שניים מהשחקנים הותיקים, הטובים, האהובים והמוערכים בליגה נשארים במקום בו כיף להם. אז איך זה שהמאורעות הנ"ל התקבלו בתמיהה מסוימת אצל חובבי NBA רבים? פשוט מאוד - המשפט הקודם סיפר את רוב הסיפור, אך השמיט פרט קטן וחשוב: לגרנט היל וסטיב נאש אין טבעת אליפות.
שלוש המילים שסוגרות את הפסקה הקודמת נחשבות לכתם בלתי מחיק מבחינה היסטורית בליגת הכדורסל הטובה בעולם. גם בעוד שלושים שנה, כשידברו על נאש והיל, יציינו ככל הנראה באותה נשימה שתכלול את גדולתם, וייחודם כי עם כל הכבוד, השניים הללו לא זכו בתואר. בספורט האמריקאי אליפות היא חזות הכל ולאף אחד לא אכפת מי הסגן של נפוליאון - או במקרה שלהם, של מייקל ג'ורדן. זו גם הסיבה שצ'ארלס בארקלי, קארל מאלון וגארי פייטון, שלושה מהסגנים הטובים שידעו שנות התשעים, עברו בשלהי הקריירה ליוסטון (בארקלי), ללייקרס (שני האחרים) ולמיאמי (פייטון, בנסיון נואש אחרון) כדי להשיג את הטבעת המיוחלת.
התופעה לא כוללת רק הול אוף פיימרים עתידיים ונטולי טבעת, כי אם גם שחקנים משניים (דוגמאות מהשנים האחרונות: פי ג'יי בראון, ג'ו סמית', אנטוניו מקדייס) וכאלה שכבר זכו לטעום את שמפניית הניצחון (שאקיל אוניל, ראשיד וואלאס, סם קאסל). אם אתה שחקן חופשי ותעודת הזהות שלך מלמדת שהשארת את גיל 35 מאחוריך, סדר העדיפויות שלך משתנה ומצטמצם למטרה עיקרית אחת: טבעת. השאר שולי.
שואפים סובייקטיבית
נאש והיל פתחו מחדש את משוואת הטבעת, הלחץ, ונחיצותה - האם היא באמת חשובה עד כדי כך? האם לא הרבה יותר נכון לנאש לסיים את הקריירה איפה שהוא הפך ל-MVP והחייה הכדורסל היפה, במקום לנסות לחלץ אליפות בתפקיד משני? האם מישהו באמת שופט אחרת את הקריירה של פייטון בגלל שהוא בקושי תרם לאליפות של מיאמי אבל היה חלק ממנה? כמה שונה היינו מעריכים את בארקלי ומאלון אם היו זוכים באליפות במצב דומה?
מכיוון שהתשובות לשתי השאלות האחרונות די ברורות, נדמה כאילו עוד יותר מהמעמד ההיסטורי, שחקנים ותיקים מגיעים לקונטנדריות כדי להגשים שאיפות אישיות. לאורך כל הקריירה עמד לנגד עיניהם חלום אחד, ולקראת הסוף לא מתחשק להם להמשיך לעזור לקליפרס, למשל, להידחק לפלייאוף. הם גם לא צריכים עוד כסף אותו הם הרוויחו במשך הקריירה שהיתה, כעת נותר הדבר ההוא שהם חיפשו ולא מצאו. אלא שדווקא הסובייקטיביות שבשאיפות האישיות יכולה לעזור לנו להבין מדוע לא כולם מתנהגים בהתאם לנורמה. את נאש והיל, כנראה, לא כל כך מעניינת טבעת בשלב הזה של החיים. מהרגע שהם הבינו שהם לא יוכלו להוביל קבוצה לאליפות, הם מעדיפים להישאר במקום שעושה להם טוב תואר או לא תואר.
תופעת הלחץ לטבעת לא מתחילה רק בגיל הזהב. אצל רוב השחקנים בליגה, מתחיל לדגדג לו המשהו הזה לקראת גיל 30 (או במקרה של לברון ג'יימס, לקראת גיל 20). כאן גם נכנס לתמונה גורם נוסף הכסף, והמעמד שהוא מביא. שחקנים בני 28-32 שהופכים לפרי אייג'נטים עומדים בפני דילמה לא פשוטה: היכן לחתום את החוזה הגדול האחרון שלהם. בגילאים צעירים יותר שחקנים נוטים לחפש את ערימת המזומנים הגדולה ביותר. ג'ו ג'ונסון ויתר על פיניקס בשיאה בשביל אטלנטה בשיא השפל; קרלוס בוזר הבריז ללברון בשביל יוטה, וכן הלאה. לא מעט שחקנים שחותמים על הארכות חוזה אצל נמושות הליגה עושים זאת בידיעה ברורה שהם שוקעים לתוך בינוניות ארוכת טווח. אלא שלקראת גיל 30, בדרך כלל אחרי החוזה הגדול ההוא, חלק מאותם שחקנים מתחילים לחפש את הצ'אנס לקחת אליפות. הכסף, לפתע, עובר למושב האחורי.
בקונטקסט הזה, השאיפה לטבעת נראית טבעית והרבה יותר חיובית. השחקנים שמחפשים רק את החוזה הגדול הבא נחשבים לילדים שהרעש והצלצולים עיוורו אותם, כאלה שהפסיקו (או אולי מעולם לא התחילו) להתעניין במה שחשוב באמת, בעוד שמי שמוכן לוותר על כסף ומעמד ככוכב הקבוצה כדי להתמודד בשלבים הגבוהים של הפלייאוף יכול להפוך בין רגע לספורטאי עם פרופורציות נכונות. לעומת הספורט הקבוצתי באירופה, בו שחקנים גדלים במועדון מסוים כבר כילדים, ערך הנאמנות למועדון כמעט לא קיים בספורט האמריקאי, מה שמשאיר את השאיפה לקחת אליפות או לפחות להיאבק עליה ברצינות כערך עליון כמעט יחיד.
סדרי עולם
אבל הקיץ מתברר שגם זה כבר לא כל כך מדויק. דווקא שחקנים שנגעו בתהילה לא ממש לחוצים לחזור אליה. שניים מכוכבי גמר ה-NBA עברו לקבוצות שלא יתמודדו על אליפות בשנים הקרובות, כאשר אחד נוסף מתנדנד באופן תמוה. במקרה של הידו טורקוגלו, השיקול המרכזי שהנחה אותו במעבר לטורונטו היה משפחתי. עוד במהלך הפלייאוף הוא דיבר על כך שקשה לו יותר במשחקי הבית בגלל התינוק החדש שנולד לו, ועבור התינוק הזה הידו ויתר, ככל הנראה, על הצ'אנס להגיע שוב לגמר ה-NBA.
טרבור אריזה, לעומת זאת, עזב את הלייקרס מסיבה פרוזאית לא פחות: הסוכן שלו נעלב. בכלל, בשנים האחרונות, ובעיקר הקיץ, עושה רושם שבלא מעט מקרים הסוכנים קובעים עבור השחקנים שלהם את העתיד. ומה הסוכן רוצה? ובכן, זה ברור - שהקליינט שלו יקבל את החוזה הכי גדול, לא חשוב איך ואיפה. במקרה של אריזה, ואולי גם בזה המתקרב של למאר אודום, כבר מתגנבת התחושה שהאינטרס של הסוכן מנוגד בחלקו לזה של השחקן. לפעמים, כאילו במטרה להוכיח שלא כדאי להתעסק איתו בעתיד, הסוכן מוכן להקריב שחקן כזה או אחר שלו. כל מיני ארי גולדים מצליחים לשכנע את השחקנים שמה שהכי טוב לקריירה שלהם כרגע זה לחתום על חוזה מינימום בגבעת שמואל, והשחקנים מבצעים. איך שזה נראה הקיץ, אולי עדיף בלי סוכן בכלל.
כך או כך, הסוגיה העיקרית שנשארה בוערת כעת היא סוגיית למאר אודום, שגם כן יכולה ללמד דבר או שניים על הרצון לקחת אליפות לעומת רצונות אחרים. הפורוורד הארוך לא מקבל כרגע הצעות אחרות, שכן אין ממש מי שרוצה ויכולה להציע לו חוזה גדול (גם לא פורטלנד, לה דווקא יש מקום מתחת לתקרה, אך היא לא ממש מעוניינת בו). ובכל זאת, אודום עדיין לא חותם על חוזה חדש בלייקרס. מכיוון שמדובר גם בשחקן שמתעקש לגור "באיזור של ים", מתקבלת התחושה כאילו לא כל כך אכפת לו מה לשחק בחודש מאי הבא: מטקות, או המשחק ההוא עם הכדור הכתום והטבעת.
כאשר מחברים את הכל, מתקבלת תמונה מעט מעליבה עבור האוהד הממוצע, זה שהיה נותן הכל בשביל להיות דקה על הפרקט בגמר ה-NBA. שחקנים שניסו להגיע לשם כל הקריירה פורשים מהמירוץ, שחקנים שהיו שם רק לפני חודש וחצי מבהירים שיש להם סדר עדיפויות אחר. מפתה לסיים את הכתבה עם אמירה נוקבת כלשהי, אבל אלו הם בסך הכל סדרי עולם. כל זמן שרוב השחקנים עדיין יהיו מוכנים לוותר על הרבה בשביל סיכוי לגעת בטבעת (והקיץ השוק החופשי נשלט כמעט בלעדית ע"י הקונטנדריות), דווקא נחמד להיזכר שיש כמה שחקנים שהולכים נגד הזרם. שחקנים שלא מוכנים לקבל את השאיפה הכוללת - שאיפה המוכתבת לכל ספורטאי, על אחת כמה וכמה אם הוא אמריקאי, כייעוד המרכזי בחיים.