זו לא העתודה - זו השיטה

כשנבחרת צעירה נכשלת, פוטרים זאת בדרך כלל אנשי איגוד הכדורסל בביטוי הקבוע "מחזור חלש". המסר שמובלע במילים הללו הוא שמדובר בכוח עליון; שיש להבין שאחת לכמה שנים לא מצליחה המדינה הקטנה לייצר שחקנים גבוהים דיים או מוכשרים דיים כדי לנצח אפילו את נמושות היבשת. הטיעון הזה, הגיוני ככל שיהיה, לא יכול להיות ההסבר היחיד לירידה המביכה של נבחרת העתודה של דרג ב'.

אמת, הסגל הפעם היה חלש ואלמוני במיוחד, אבל סקירת הישגי הנבחרות הצעירות בשנים האחרונות מצביעה על מגמה ברורה למדי של ירידה מתמדת גם במחזורים מעט יותר מוצלחים. אחרי ההעפלה לגמר של נבחרת העתודה ב-2000 וב-2004, ב-4 השנים האחרונות הצליחו רק שלוש מ-10 הנבחרות ששלחה ישראל לאליפויות העתודה, הנוער והקדטים להשיג דירוג גבוה יותר מהמקום העשירי. הדלילות באספקת השחקנים מורגשת היטב בליגת העל וגם בליגות הנמוכות יותר, עד כדי חקיקת חוקים שמחייבים קבוצות לשתף שחקן צעיר בחמישייה בליגה הלאומית ובארצית החל מהעונה. האיגוד מנסה להקים אקדמיה לכדורסל שתרכז את השחקנים הצעירים הטובים בארץ, במהלך שנתקל עד עתה בקשיים ניכרים. הצעדים הללו מוכיחים שגם בשדרות יהודית בתל אביב יודעים שכישלון העתודה אינו מקרי, אלא חלק ממחלה קשה וכרונית שממנו סובל כדורסל הנוער בישראל.

הסיבה העיקרית למשבר היא התעללות מתמשכת במוסדות שגידלו באופן מסורתי שחקנים בישראל – האגודות. הנבחרות היו שם תמיד כדי לתמוך ולסייע, אבל אסור לשכוח שדורון ג'מצ'י גדל על הבלטות ברחוב הרצל ברמת גן, עודד קטש עשה מסלול דומה בגימנסיה הרצליה, דורון שפר וגור שלף למדו את רזי המשחק בגבעתיים ונדב הנפלד ברמת השרון. כיום, משימת גידול השחקנים הפכה כמעט בלתי אפשרית.

הירידה בתקציבי הקבוצות פגעה בהקצבות למחלקות הצעירות, שכן המועדון תמיד יעדיף להשקיע בזר שיניב פירות היום על פני ילד בעל פוטנציאל; בעקבות הירידה בשכר המאמנים ירדה גם רמתם; חוקים ליברליים שמקלים על קטינים להשתחרר מקבוצות הופכים את ההשקעה בנוער ללא כדאית (ספק אם הספרדים רודי פרננדז וריקי רוביו היו הופכים לכוכבי על אם לא היו גדלים בחממת הנוער של בדאלונה, שדורשת סכומי עתק תמורת שיחרור שחקניה הצעירים); וליגת העל לבתי הספר, המתוקשרת יותר והמשודרת יותר, גורמת לשחקנים הצעירים להיטלטל בין מסגרות ומאמנים, שמלמדים אותם תרגילים במקום את יסודות המשחק. לאסונו של הענף, מרבית המאמנים הבכירים עובדים גם בבתי הספר, כדי להשלים הכנסה, ואיש מהם אינו רוצה לומר ברבים את האמת על המסגרת המיותרת הזאת.

התוצאה היא ההרכב הבינוני כל כך של נבחרת העתודה הנוכחית, שגדוש בשחקנים שסיימו גיל נוער כשהם לא בשלים להתאקלם בכדורסל הבוגרים התובעני. כולנו שילמנו את המחיר, בירידה לדרג' ב'.

כדי להבין עד כמה ההידרדרות חמורה, יש לחזור לאמצע העשור הקודם. הנבחרת של 1996, בהדרכתו של פיני גרשון, אמנם נכשלה וסיימה במקום התשיעי, אבל שיגרה לליגת העל, בין השאר, את עודד קטש, גור שלף, יואב ספר, מאיר טפירו וארז מרקוביץ' - כולם שחקנים בעלי קריירה משמעותית, גם בנבחרת הלאומית. הנבחרת של 2005, שסיימה במקום הרביעי, ייצרה את ליאור אליהו ואת אבי בן שימול, שפרץ העונה, אבל גם את אנטון קזרנובסקי, יוני ניר, ניצן חנוכי, ניב ברקוביץ' ואלעד אליהו, שטרם הפכו לשחקנים מובילים בליגת העל וספק אם יהיו כאלה בעתיד. זהו מוטיב חוזר בשנתונים האחרונים: שחקנים כמו עומרי כספי וגל מקל הם יוצאים מהכלל שמעידים על כלל הקריירות המדשדשות של עמיתיהם לנבחרות.

יתרה מכך, אם בעבר ייצר הכדורסל הישראלי רכזים מצטיינים וקלעים מעולים, בשנים האחרונות הוא איבד כל ייחוד: רמת הקליעה נמוכה, רכזים איכותיים הם מצרך נדיר, והגבוהים עדיין סובלים מגנים בעייתיים. אם בעבר ילד ישראלי היה יכול לשחק כדורסל משוחרר בשכונה מפעם לפעם ולפתח אינסטינקטים בריאים ומעט שכונתיות לא מזיקים (או במילים אחרות, לשחק כמו עודד קטש או עדי גורדון), היום הוא מתאמן 10 פעמים בשבוע במסגרות מסודרות, שחונקות את היצירתיות שלו.

מעטים המאמנים הישראלים שהיו מרשים לריקי רוביו מקומי, למשל, למסור מאחורי הגב ובין הרגליים. בשנה שעברה הוא הרשה לעצמו לשחק כך בגמר האולימפי, בגיל 18. כשהיה בן 13 ו-14, גם יותם הלפרין ביצע מהלכים דומים. עד שהוא הגיע לבוגרים של מכבי תל אביב, הוא כבר היה מבוית, שלא לומר מסורס.

גם אם אי אפשר לתלות את האשמה במשבר בנבחרות באופן מוחלט, קשה להימלט מהתחושה שהפרויקט של יורם חרוש, שקצר שבחים כה רבים בתחילת העשור, תקוע. לא כל המאמנים מתאימים לתפקידם: קשה להתווכח עם המינוי של דני פרנקו - שבנה את ליאור אליהו וגם שם פחות מוכר כאורי קוקיה - למאמן נבחרת הנוער, אבל לא ברור מה ברזומה של רובי בלינקו מכשיר אותו להיות האחראי העיקרי של דור העתיד של הכדורסל הישראלי, כמאמן האקדמיה, אף שאימן בעבר את קבוצת הנוער של מכבי נתניה והיה המנהל המקצועי בתיכון יד לייבוביץ' בעיר; אפשר לומר בוודאות ששום דבר בקריירה של מאמני העתודה, אריאל בית הלחמי וגלעד כץ, לא העיד שהם מתמחים בטיפוח שחקנים. הם פשוט היו שם, בסבב המאמנים של ליגת העל, ומשם הדרך להשתלבות בנבחרות היתה קצרה. המינוי של מאמני בוגרים מוכרים מלמד שהנבחרות, כמו הקבוצות, מתעניינות בעיקר בהצלחה קצרת הטווח ובהישרדות בדרג א'. אין למאמניהן פנאי - ולעיתים גם אין די ידע - לתקן את הליקויים של השחקנים. גם הם צריכים לנצח.

הנסיעה הבהולה של צביקה שרף לרודוס, כדי לנסות להרביץ תורה בשחקני העתודה המפוחדים, אינה מקרה בודד. הצעדים הדראסטיים של האיגוד בעת האחרונה, ובראשם הקמת האקדמיה, נובעים מהכרה שהמצב אנוש. נבחרת הנוער, עם כרמל בוכמן ונמרוד טישמן, אמנם מוכשרת יחסית, אבל חבריה ייאלצו לשקם את ההריסות ולנסות להחזיר בשנים הבאות את העתודה לדרג א' - וזו משימה לא קלה בכלל; נבחרת הקדטים, שתשחק בהמשך הקיץ באליפות אירופה, נחשבת חלשה למדי.

במקום לפתור את הבעיות, האקדמיה תחריף עוד יותר את מצב מחלקות הנוער: לאגודות יהיה אינטרס נמוך עוד יותר לגדל שחקנים, בידיעה שבגיל 15 יאבדו אותם לשלוש השנים הקריטיות ביותר להתפתחותם; המאמנים במחלקות הצעירות יאבדו מוטיבציה, כשבמקום להדריך שחקנים עם פוטנציאל ייאלצו להסתפק בשאריות; והשחקנים שייבחרו ישחקו בשלוש השנים הללו במעט מאוד משחקים תחרותיים, שקריטיים כל כך לחישול החוסן המנטלי שלהם.

בינתיים, מתנגדות חלק מהקבוצות לשחרר את כוכביהן, וכמה מטובי השחקנים בארץ צפויים להישאר מחוץ למסגרת. אחרי שנמנמו במשך שנים וחזו בחוסר אונים בהידרדרות הענף, כשאנשי הענף מנסים לעשות מעשה, הם עושים אותו בחיפזון, בלי תיאום הולם עם הקבוצות ובלי מחשבה מספקת על ההשלכות.

אין פיתרון קסם למצב, אבל ברור שהקבוצות חייבות להיות חלק מרכזי ממנו. יש להקל עליהן, במקום להקשות. חייבים לפעול כדי להפוך את השחקנים לרכוש האגודות, גם אם יהיו כמה ילדים שייפגעו מכך; חייבים לשים קץ לכפילות עם ליגת בתי הספר; והאיגוד צריך להיות גוף משלים, שיטפח שחקנים מצטיינים בסופי שבוע, אבל לא יגזול אותם לשלוש שנים. את ההחלטות האלה צריכים לקבל בשקט, אחרי מחשבה ובצורה שקולה. כרגע, נדמה שהפאניקה שולטת.