פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פוטבול: משוואה בשני נעלמים

        איליה רוסינסקי מספק תשובות לשאלות החמות של הפגרה. על הפרק: קוורטרבקים במכללות וטום בריידי. כתבה ראשונה

        למה מספר רב של קוורטרבקים שמצליחים במכללות, כדוגמת גרהאם הארל וצ'ייס דניאל, לא נבחרים בסופו של דבר בדראפט?

        הצלחתם של אותם קוורטרבקים במכללות נובעת, בראש ובראשונה, משיטת ההתקפה, שהיא הספרד אופנס. מהי התקפת הספרד של המכללות ומה ההבדלים שלה מהספרד של ה-NFL, כדוגמת הראן אנד שוט?

        הספרד של המכללות מתבסס על מספר קטן של מהלכים פשוטים, שמתבצעים מתוך מערך מרובה תופסים. במסגרת מהלכי מסירה, בתשעים אחוז מהמקרים מתבצעת מסירה קצרה לתופס מוגדר שרץ ראוט קצר מאוד. בדרך כלל אותו תופס יהיה פנוי לחלוטין ויצבור יארדים רבים אחרי תפיסה, בשל העובדה שרמת האתלטיות של שחקני הגנה במכללות היא יחסית מאוד נמוכה, מה שלא מאפשר להם לכסות תופסים בצורה יעילה. כל מה שקוורטרבק צריך לעשות הוא לעמוד בשוטגאן, לתפוס את הסנאפ, להסתובב לעבר התופס המוגדר במהלך ולשחרר כדור. הוא לא ניצב "תחת סנטר", לא מבצע נסיגה אחרי הסנאפ ולא נדרש לבדוק מספר אפשרויות מסירה באותו מהלך. המסירה הולכת כמעת תמיד ישר לפנים, בזמן שנדירים הם vמקרים, בהם הכדור מטייל באוויר יותר מעשרה – חמישה עשר יארדים.

        ברור שב-NFL להתקפה מסוג זה אין זכות קיום. המהירות והכוח של שחקני הגנה מקצועניים כלל אינם ברי השוואה לאלה של שחקני המכללות, אשר ברובם הגדול אפילו לא מתקרבים לדראפט. ב-NFL לא ייתכן שהתופס יהיה פנוי בראוטים של הספרד הסטודנטיאלי, ולכן כדי להצליח מול הגנה מקצוענית, הקוורטרבק חייב למסור לעבר קו החוץ, להיות מסוגל לדייק במסירות עומק, ואפילו מסירות קצרות צריכות להימסר בעוצמה גבוהה יותר על מנת להימנע מחטיפות.

        וכאן עולה השאלה, מדוע מלכתחילה לבנות במכללה כמו מיזורי או טקסס טק שיטת התקפה שלא מאפשרת לקוורטרבק להתפתח עד לרמה של ה-NFL? מובן שלפעמים המאמנים כל כך מקובעים לשיטה שבה הם משחקים עשרות שנים, שהם מתאימים את השחקנים לשיטה ולא להפך, רק מפני שלא מוכנים להתגמש. אלא שבמקרה של דניאל והארל לא זאת הסיבה העיקרית. בקבוצות שלהם ושל הדומים להם, הספרד נועד לחפות על החיסרון הבסיסי של הקווטרבק, והוא, כמובן, יד חלשה. ואכן, להארל ולדניאל אין יד שמתאימה לסוג הזריקות שנדרשות ב-NFL. במילים אחרות, למיזורי ולטקסס טק לא הייתה כל ברירה, אלא לנקוט בשיטת הספרד על מנת שההתקפה שלהם תוכל לתפקד ביעילות, למרות חולשת הזרוע של הקוורטרבק. הבעיה היא, כאמור, שהתקפה כזאת יכולה לתפקד אך ורק במכללות ולא מעבר לכך.

        ראן אנד שוט הוא לא ספרד

        אז איך, אתם שואלים, הייתה ליוסטון אוילרס התקפת ספרד קטלנית עם מון, ג'פירס, גיווינס ושות'?

        ישנו הבדל גדול בין הספרד של האוילרס ("הראן אנד שוט" המפורסם) לבין הספרד של המכללות. אפשר אף לומר, כי מספר התופסים במערך הוא הדמיון היחידי בין השניים. ראשית, הספרד המקצועני הינו וורטיקלי, כלומר, המטרה היא לפזר תופסים לאורך המגרש. התופסים רצים מסלולים יותר עמוקים ובכל כיוון אפשרי, מה שמצריך מהקוורטרבק לדייק בכל סוגי המסירות, כפי שעשה מון לאורך הקריירה שלו היות והכוח בידיים אף פעם לא היה חסר לו. לעומת זאת, התופסים בספרד האוניברסיטאי מתפזרים בשטח קרוב לקוורטרבק, כלומר יותר לרוחב המגרש מאשר לאורכו. אם תראו את המשחקים של טקסס טק מהעונה הקודמת, תצטרכו לחכות זמן רב עד שתראו מסירה שעוברת יותר לעשרה יארד באוויר. על הנייר להארל יש 15,793 יארדים בקריירה, אך יש לזכור שיותר ממחציתם מורכבת מיארדים אחרי תפיסה, שהם הבסיס להתקפת הספרד החובבנית.

        שנית, הראן אנד שוט היה מאוד מגוון מבחינת כמות מהלכיו וסוגיהם, בזמן שבנוסף לכך התבסס על מידה רבה של שיכול דעת של התופסים, שנדרשו לקרוא את ההגנה ולשנות בעת הצורך את הראוטים המתוכננים. מיותר לומר שבמכללות הדברים הללו אינם קיימים. מספר מהלכים הינו מוגבל לחמישה-שישה עיקריים, בזמן שכל אחד מהם יותר פשוט מהשני: או מסירה קצרה לאמצע, או סקרין לאחד התופסים. יתרה מכך, במקרים רבים ההתקפה מריצה את אותו מהלך פעם אחר פעם, כשההגנה של היריב היא כה עלובה, שלא מצליחה לעצור אותו למרות שיודעת בוודאות שהוא הולך לבוא.

        עקב כך, גרהאם הארל הולך לנסות את מזלו בליגה הקנדית, רק אל תצפו שבשלב כלשהו הוא יעשה, בדומה לוורן מון, מעבר סנסציוני ל-NFL הישר לתוך היכל התהילה. מבחינתו של הארל, אפילו היכל התהילה הקנדי הוא בספק מאוד גדול.

        מייג'ור טום חוזר. בגדול או בקטן?

        כיצד יצליח טום בריידי בעונה הקרובה ואיך תשפיע על משחקו ועל קבוצתו הפציעה שבגללה נעדר אשתקד?

        הסיטואציה שבה נמצאים הפטריוטס מזכירה את המצב שבו היו האיגלס לפני עונת 2007. בעונת 2006 נפצע דונובן מקנאב באופן דומה וגמר את העונה. מחליפו ג'ף גרסיה נכנס לנעליו בצורה מוצלחת מהצפוי, והוביל את הקבוצה למאזן חיובי באותה עונה. הביצועים הללו עזרו לגרסיה לחתום כקוורטרבק פותח בטמפה ביי והכריחו את האיגלס "לשים את כל הכסף" על מקנאב, כלומר להסתמך על אופן החזרה שלו בעונה שלאחר מכן ולקוות לטוב. טוב לא היה: האיגלס סיימו את 2007 עם המאזן 8:8, ולא עלו לפלייאוף.

        הבעיה העיקרית של מקנאב באותה עונה הייתה חוסר היכולת (או חוסר רצון) להתאים את סגנון המשחק שלו למצבו הבריאותי. אחרי שבמהלך רוב הקריירה, כדי להרוויח זמן בפוקט הוא הסתמך בעיקר על נתוני האתלטיות שלו, העובדה שבעקבות הפציעה היה צריך להפוך למוסר פוקט טיפוסי יותר – תפסה את מקנאב לא מוכן. הוא לא ידע לעלות את מהירות קריאת המגרש, השחרור שלו נשאר איטי והדיוק במסירות הקצרות לא השתפר. במילים אחרות, גם אחרי הפציעה דונובן היה זקוק לרגליים בכדי להימנע מהפס ראש, אך כבר לא היה לו אותם בכדי לעשות זאת. עונת 2008 הוותה שיפור אצל מקנאב מבחינת הפיכתו לפוקט קוורטרבק, אולם גם במהלכה הוא לא היה יציב מספיק בכדי שאפשר היה לומר שהפציעה כבר לא משפיעה עליו השפיעה בצורה עקיפה.

        באשר למקרה של בריידי (שבדומה למקנאב, נותר התקווה היחידה של הפאטס, אחרי שמאט קאסל עבר לעמדת הפותח בקבוצה אחרת), אוהדי ניו אינגלנד יכולים להיות רגועים הרבה יותר, מכיוון שהסגנון של טום תמיד התבסס יותר על הנוכחות בפוקט והרבה פחות על הניידות. הוא מעולם לא היה זקוק נואשות לרגליו כדי להימנע מהלחץ, אלא התאפיין בשילוב נדיר של יכולות פוקט טיפוסיות – מהירות גבוהה של קבלת החלטות ושל שחרור הכדור, בשילוב עם דיוק במסירה קצרה - בינונית. כל אלה לא אמורים להיפגע עקב פציעה שעבר, ולכן יש לו יתרון גדול לעומת המקרה של מקנאב. בריידי לא יצטרך לשנות את סגנונו הבסיסי במהלך חזרתו, דבר המאפשר לטעון כי הנ"ל תתנהל בצורה יחסית חלקה.

        עם זאת, נשארת השאלה האם הרגל תאפשר לבריידי לבצע את התנועה הבסיסית מתוך הפוקט ולמסור תוך כדי כך בצורה יעילה. כולנו זוכרים את הסופרבול נגד הג'איינטס, שבמהלכו הפציעה בשוק מנעה מבריידי לבצע רולאוטים, דבר שהפך אותו למטרה מאוד נוחה עבור הפס ראש של היריבה. אני רואה את התחום הזה כיחידי שעשוי, ביחד עם ההשפעה הפסיכולוגית הבלתי נמנעת, להקשות על הקאמבק.