"עם כל ההצלחה, אני גומר את השנה הזאת מאוכזב"

יש מדינות בעולם, שאם אתה חוזר אליהן תוך חודשיים עם תארים כמו אלוף אירופה וסגן אלוף עולם, אתה מסודר יופי. יש מדינות שלא. כי בישראל, כמה שלא תפרפר, תחתור, תאבק, תרוץ ברברס, זה עדיין לא יהיה זה. ככה בערך מרגיש אריק זאבי, חודש לפני תום השנה הכי גדולה שלו בקריירה, שהביאה איתה תואר אלוף אירופה בג'ודו במשקל עד 100 ק"ג ותואר סגן אלוף עולם במשקל חופשי. למה? ככה זה פה. מרוב הליכה במדבר, עד שזה כבר בא, אף אחד כבר לא עושה עם זה כלום.

שנת 2001 של אריק זאבי היתה אחת השנים הגדולות של ספורטאי ישראלי בענפי הספורט האישיים אי פעם. מהר מאוד אחרי ה'מיני אכזבה' בסידני, אסף זאבי את עצמו וחזר לאימונים. היעד: אליפות אירופה בפריס במאי 2001 ואליפות העולם במינכן חודשיים אחר כך. מברסי הוא חזר עם מדליית זהב ותואר אלוף אירופה, ממינכן הוא חזר עם מדליית הכסף במשקל הפתוח, אחרי שהודח במפתיע בקטגוריית המשקל שלו (עד 100 ק"ג). כמה ימים לפני שהוא יוצא למחנה אימונים ביפן מסכם זאבי את העונה הכי גדולה שלו כספורטאי, אבל הכי מאכזבת כשמסתכלים על מה שקורה לו מסביב.

- אריק, איך אתה רואה את שנת 2001 שלך?

"מקצועית, זו היתה השנה הכי טובה שלי. מעבר לזכיה באליפות אירופה, עשיתי היסטוריה במשקל הפתוח באליפות העולם. לזה התווספה הזכייה באליפות גרמניה עם המועדון שלי, מינכן גרוס הדרן, שזו היתה אליפות ראשונה אחרי 13 שנה שלהם ששם זה בערך כמו אליפות בכדורגל. שש פעמים הגעתי לתחרויות שלהם השנה. הייתי נוסע ביום שישי, מתחרה בשבת וחוזר לארץ בראשון. בסך הכל יש לי שם 22 ניצחונות מ-22 קרבות. השנה עשיתי להם 10 מ-10. אבל עם כל זה, אישית, אני גומר את השנה הזאת מאוד מאוכזב כי ביססתי את עצמי כאחד הספורטאים הבכירים פה ומבחינת המצב הכלכלי אני עדיין מדשדש מאחור. שום גורם כלכלי לא בא לעזרתי אחרי סידני ואחרי השנה הזאת. רמת הפרגון והאהדה מסביב דווקא עלתה מאוד, אבל מצד המדינה והספורט ההישגי לא ראיתי את זה. אחרי האולימפיאדה חשבתי שיהיה לי יותר קל ומאוד התאכזבתי שזה לא קרה".

- אתה מדבר בעיקר על אליפות העולם במינכן, נכון?

"בעיקר. במינכן עשיתי היסטוריה, כשהגעתי לגמר במשקל הפתוח, אבל בספורט ההישגי החליטו להקטין ראש כי זה לא משקל אולימפי. לא באו לקראתי, לי זה נראה כחובבנות".

- ולא ניסית לעשות כלום בעניין?

"ניסיתי. כתבתי להם מכתב. אני לא אחד שמקים צעקות. בסך הכל זה כואב מאוד, כמה אנשים כבר מגיעים למקום שני בעולם כאן? אז מה אם זה לא ענף אולימפי? זה סתם עניין סמנטי וחבל".

- כשאתה מסתכל עליך היום לעומת סידני, מה השתנה אצלך?

"השינוי הגדול הוא הסטטוס. היום אני מגיע פייבוריט לכל תחרות. הרבה יותר קשה להצליח ככה, אתה נבחן בשבע עיניים. כל הפסד קטן בקרב זה זריקת עידוד אדירה ליריבים. גם הציפיות מעצמי גדולות הרבה יותר".

- אתונה 2004 עוד נראית רחוקה, איזה מטרות יש לך בטווח הקרוב יותר?

"דווקא השנה הבאה תהיה יחסית יותר קלה. יש לי את אליפות אירופה במאי בסלובניה ואני מאוד רוצה לקחת שם את התואר פעם נוספת, שזה דבר שאף ישראלי לא עשה בשום ענף. אני יוצא עכשיו למחנה אימונים ביפן עם יואל רזורוב ויונה מלניק ובין לבין אני מנסה להכניס את הלימודים. התחלתי עכשיו שנה שניה משפטים ומנהל עסקים".

- איך אתה מסתדר עם זה?

"האמת שאני לא יודע. לומדים לפני מבחנים, לוקחים חומר מחברים טובים ועד עכשיו דווקא הצלחתי יפה מאוד בבחינות. בשנה שעברה כשהייתי בחו"ל לא לקחתי איתי לימודים, השנה אני כבר אקח. דווקא בחו"ל יש יותר זמן פנוי ויוצא לי יותר לקרוא, לכתוב, לצלם ולעשות מלא דברים שאני לא מצליח לעשות כשאני פה".

בינואר הוא יהיה בן 25. בינתיים הוא חולק דירה עם השחיין והחבר הכי טוב, איתן אורבך, ברמת השרון. להבדיל מאורבך, זאבי הוא לא בדיוק הטיפוס שרואים אותו ומצלמים אותו בכל חור. לתוכניות האירוח למיניהן הזמינו אותו רק אחרי ה'פיקים' של סידני ואליפות אירופה.

- אריק, בלי המצב בארץ אי אפשר. אתה הרבה בחו"ל, שואלים אותך מה קורה פה, נתקלת בכל מיני בעיות סביב הנושא הזה?

"זה מוזר כמה שזה מעניין אנשים שאני נפגש איתם. כולם שואלים מה יהיה ומראים מעורבות גדולה במה שקורה בישראל. בכל נסיעה שלי לחו"ל אני מנסה להיות השגריר הכי טוב של המדינה. בקטע של התחרויות, אז יריבים ממדינות שנחשבות עוינות כמו לבנון, עיראק ואירן, לא עולים להתחרות איתנו. בשנה האחרונה אפילו יריבים ממדינות כמו טוניס לא עלו להתחרות מולי, כך שזה נראה די לא טוב".

- עם האופי שלך, אתה מצטער לפעמים שבחרת דווקא בג'ודו ולא הלכת לעשות בוכטות של כסף בענף אחר?

"אני שואל את עצמי הרבה את השאלה הזאת. עם המבט המפוכח שיש לי היום על הספורט, הייתי מוכן לעבור לכדורגל או לכדורסל ואני בטוח שהייתי מצעיד את הקבוצות שלי להישגים גדולים. אבל אם הייתי מתחיל בענפים אחרים, לא בטוח שהייתי מגיע לרמות שאני נמצא בהם עם הג'ודו. הכדורגלנים פה בארץ שואפים לקחת אליפות, אני רוצה להיות אלוף עולם. יש הבדל גדול. אפילו בין הספורטאים האולימפיים יש הבדל. האתלטים והשחיינים נחשפים יותר ולכן גם מתוגמלים יותר ואני מרגיש את ההבדל, אבל ככה זה בכל העולם".

- עד מתי תמשיך בג'ודו?

"אחרי אתונה אני אהיה בן 27 וחצי שזה גיל מושלם להמשיך הלאה. מצד שני אני אצטרך לחשוב להתחיל את החיים שלי כבר, אלא אם כן מבחינה כלכלית אני ארוויח מהג'ודו. לגבי ההמשך? האמת שלא מושך אותי לעסוק בג'ודו אחרי הפרישה. לא בחרתי בג'ודו כי אני אוהב את הענף הזה או כי זה כל החיים שלי, אלא בגלל שזה ענף אולימפי. אני לא רואה את העתיד שלי בג'ודו אחרי שאפסיק להתחרות".

- מה אתה מאחל לעצמך לשנה הבאה?

"השנה הזאת מהבחינה המקצועית היתה כל כך טובה, שאני מקווה רק לשמר אותה. לא נעים לחזור לעניין הכלכלי, אבל אני מקווה שהמצב פה יסתדר. בכלל הכלכלה במצב לא טוב וזה מקרין ישירות גם עלינו הספורטאים. אם המצב היה יותר טוב גם אנחנו היינו מרוויחים. אבל קודם כל שהמצב בארץ יירגע ורק אח"כ שהצד הכלכלי יסתדר".

אז אולי מישהו ירים את הכפפה. זאבים, אברבוכים, קלגנובים או אוברבכים לא קמים פה כל יום. יכול להיות שבעוד עשר שנים נסתכל אחורה ונבין שפספסנו את תור הזהב של הספורט הישראלי. זוכרים את מכסיקו 70? זוכרים את טורינו 79? שלושים שנה של הליכה במדבר. לך תזכור.